1. מאפים:
תחרות קשה בגיזרה הזו. יש המון מאפים מדהימים, על חלקם כבר כתבתי החל מהפאו דה קז'ו ותאומתה הצ'יפה, הטורטאס הנפלאים בכל מקום – האמפנדס בארגנטינה וצ'ילה שמשתנים ממקום למקום ובכל פעם עולים באיכות ומשחקים בלשון. ולפעמים בשיניים, אם החליטו לשים זית שלם בפנים.
אבל אנחנו בענייני הפתעות, נכון?
אז ארפה. כן. ארפה.
כל ארפה שאכלתי בחיי ממש דחתה אותי. הטעם, הצמיגיות. אני זוכר שבקולומביה ממש בכל ארוחת בוקר התפללנו שכשהם כותבים pan בתפריט הם מתכוונים ללחם אמיתי ולא ארפה.
ואז טעמתי ארפה ונצואלית. ושוב ושוב. עסיסית, טעימה, מאוד נעימה בלשון ובחך, וכזאת שאשמח לקבל בכל ארוחת בוקר.
ההפתעה השניה והנהדרת: מדיהלונה, או יותר נכון, מדיהלונאס – כי נראה אתכם אוכלים אחת.
מאפה הבוקר הארגנטינאי הזה ממכר בצורה שלא הצלחתי להבין. נראה כמו קרואסון מכופף (מדיהלונה = חצי ירח), אבל שונה לגמרי. מגיע בגודל קטן יותר, הבצק שלו כבד יותר ונגיס יותר, ללא החלק הפציח החיצוני, והטעם – חמאתי. הוא נוצץ מהסירופ שמורחים עליו ולפעמים מעט צהבהב.
מוגש לרוב עם חמאה וריבה שמורחים בתוכו. או עליו.
בארוחות בוקר במסעדות מגישים בדרך כלל 3-4 כאלה בצלחת.
לא ציפיתי לכאלה בארגנטינה.
בטח לא בדרגת התמכרות כזו.
וההפתעה השלישית – צ'ורוס.
יש המון צ'ורוס מדהימים ברחבי דרום אמריקה. כאלה שממש מפילים מהרגליים. השוקולדי הכי טוב היה בברזיל באילייה גראנדה. וכשחשבתי שהוא השיא, הגיע צ'ורוס דווקא במילוי תפוחים במקום בשם צ'ורוס סאן פרנסיסקו בלימה. רחוב לפני כבר אפשר לראות המוני עוברים ושבים הולכים עם צ'ורוס ביד. הביס הראשון היה הפתעה גמורה כשקלטתי שהמילוי הוא בעצם – לא שוקולד ולא ריבת חלב כנהוג אלא דווקא תפוחים. זה הרבה יותר מהפתעה, זה הצ'ורוס הכי טוב שאכלתי בחיי.
2. הנשנוש:
זוכרים שפעם היו אנשים שהלכו ברחוב, ניגשו אליכם והתחננו לסיגריה?
אז בול ככה, רק שזה אני, בצפון פרו, במסעדות, עם קאנצ'יטס. מתחנן שימכרו לי מהמלוח הזה לפי משקל, והם – המומים מהבקשה אבל בסוף מתרצים ומתמחרים בכיף שלהם.
הקאנצ'יטס (שנקראים גם צ'ולפי קורן, קאנצ'אס או מאיס טוסטאדו) הם בעצם גרעיני תירס מטוגנים (כן, הם לא הופכים לפופקורן בטיגון) ומומלחים. הם אחד מהרכיבים בסביצ'ה הפרואני, ומוגשים כמעט בכל מסעדה כנשנוש לפני הארוחה.
הזיתים של פרו, אם תרצו.
הם שונים מאוד מהתירס שאנחנו מכירים מהפיצוציות או מהפופקורן בבית.
הם פציחים ורכים מבפנים ועם טעם יחודי.
ברחבי פרו – מכינים אותם מזנים שונים של תירס, כיאה למדינה עם מאות זני תירס.
בסופרים הם נמכרים לרוב מלוחים או חריפים, והרבה פעמים מעורבבים עם צ'יפלס – עוד נשנוש נהדר – פלנטיין מטוגן.
3. ההכי מוזר:
קאנה אגריה – הו, הנה הזדמנות לדבר קצת על היחודיות של אקוודור, אחת המדינות הכי אנדרייטד בדרום אמריקה ולא בצדק.
הגעתי שם לחווה מאוד פופולרית, ליומיים. ביום הראשון עשינו סדנת קקאו – החל מקליית הזרעים, קילוף, טחינה ובישול עד שקיבלנו פונדו. ביום השני – טיילנו בחווה שכוללת לא פחות מ 60 סוגי פירות וצמחים אכילים.
כמה דקות אחרי שהתחלנו וטעמנו חלק מהפירות (פוסט מיוחד בוא יבוא), בעלת החווה הלכה לאיזה עץ חסר יחוד, הוציאה ענף, שברה אותו לשתיים – ואמרה: תאכלו.
עכשיו, אני מכיר את הקטע הזה: זה חלק מהדברים שאני עושה לחברים שלי בטיולים, אז נזהרתי. אבל היא הרצינה והרגשתי את המבט שלה ננעץ בי, אז התחלתי ללעוס את הענף, שבאופן די מפתיע – היה טעים.
מסתבר שלעץ הזה קוראים קאנה אגריה. הוא משמש בעיקר במקסיקו, אבל לא רק, למגוון שימושים: מחלות מין (בחיי), בעיות במערכת השתן, והנפוץ: טיפול בסכרת. למעשה לעיסת הענפים נחשבת כמורידת רמות אינסולין בדם.
ללעוס ענף, בחיי.
יא אללה שלך, דרום אמריקה.
