1. מנות הים
טירדיטו וסביצ׳ה מיקסטו, פרוטאס דל מאר (פונטה סאל, פרו) – כתבתי על המסעדה הזו גם בפרק של הסביצ׳ה.
הכמות הנדיבה, הטריות של הדגים שנשלו שעה לפני, והרוטב החמצמץ המעולה שיש בהם – הלצ׳ה דה טיגרה, והנה לכם ההסבר לשקט שהיה בשולחן גם אחרי כמה ביסים.
זה היה אחרי שבוע שאכלתי בו כמעט 8 פעמים סביצ׳ה לפני, שהיו מצוינים. המנות הללו התעלו על כולן, ומי ידע שאפשר להתפוצץ ממנת סביצ׳ה.
סקאלופס, אינטימאר (פאראקאס, פרו) – אחרי כמה שעות בסירה ועוד כמה בירות, המדריך סיפר לנו שקרוב אלינו יש ״חוות״ סקאלופס, ומסעדה ששולה אותם כל יום, ומגישה. והחלק הטוב? אנחנו בדרך לשם. הגענו, היה ריק, אף אחד לא היה בפנים או בחוץ. זה היה נראה כאילו הגענו ממש לחור. בראש שלי כבר חשבתי על זה שהנה עוד מקום נפילה.
חיכינו חצי שעה, ולשולחן הגיעו סקאלופס, עטופים בפרמז׳ן, ומלווים ב-ליים.
זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי סקאלופס, למען האמת. סחטתי את הליים מעל סקאלופ שמנמן, נתתי ביס ונפעמתי. ממש נפעמתי.
מרוב התרגשות יצאו לי בליל שאלות שנאמרו במהירות תוך בערך 3 שניות ואי אפשר היה באמת להבין: ״מה זה? מאיפה זה? הפרמז׳ן מאיטליה? איך מכינים את זה? מה זה? אתם ידעתם שסקאלופס זה כזה טעים? יואו אני רוצה עוד״
כולם צחקו, אבל בפה שלי הרגשתי שכל בלוטות הטעם עומדות ומריעות במחיאות כפיים נמרצות.
וכן, היו שני הדרנים.
2. אלכוהול
הנה בחירה קשה. קשה ממש.
הקוסקנייה והקוקטיילים בפרו, עם פיסקו או אלגארובינה, האגוארדיאנטה והקנאלזו החם בקולומביה, הבירות של מבשלות הבוטיק בפטגוניה, יינות המלאבק השונים בארגנטינה, הקפיריניות ששתיתי בברזיל עם ליים, אבטיח או אננס, יין הקטואבה הצפון ברזילאי המסחרר – כולם היו בניי.
ובכל זאת, אני כותב כאן על המאכלים שהפתיעו, לא בהכרח היו הכי טובים. אז הנה שניים:
קספירולטה דה הורמיגאס, אל באטאן דל טטיה (צ׳אצ׳אפויס, פרו) – כששמעתי שיש קוקטייל שמערב בתוכו נמלים, היו בי 2 קולות:
אחד שאמר אתה חייב לנסות את זה!
והשני שאמר: איייייייכ אתה חייב לנסות את זה!
בששת הימים שלי בצ׳אצ׳פויס, דחיתי את המועד עוד ועוד, עד הערב האחרון.
זה היה אז או לעולם לא. אז זה היה.
הקספירולטה היא קוקטייל שמכיל חלב חם, ביצים, קינמון וברנדי, הוא נפוץ בפרו, קולומביה וונצואלה.
הנמלים מגיעות מהאמזונאס. הן בדרך כלל מושרות לריכוך ובמקרה הזה היו קראנצ׳יות. והקוקטייל? יותר מדי קינמון. אבל איפה עוד תשתו כזה?
יין טורונטס, בודגה ואסיח׳ה סיקרטה (קפאז׳טה, ארגנטינה) – אני מתקשה להיות מופתע מיין. ומיין לבן – זה הרבה יותר נדיר.
הגעתי ליקב עם אפס ציפיות. באמת אפס. זה כולה יין לבן שנפוץ בצפון ארגטינה. מה כבר יכול להיות שונה? ובכן…
הארומות של ההדרים, העומק של המתיקות והחמיצות שהיין מביא איתו, ההרגשה המופלאה שהפה מתמלא בטעמים. שום דבר שהייתי מוכן אליו מראש. פשוט היין לבן הכי טוב שטעמתי.
אני רק זוכר שאחרי הטעימה הראשונית, הקוריאנית, הבריטית ואני הרמנו את הראש מהכוסות, פלטנו קריאת התפעלות והלכנו מיד, עם הכוסות בידינו לקנות בקבוק.
לכל אחד, כן?
3. השוקולד
בדרום אמריקה היו 3 הפתעות שוקולדיות מאוד גדולות:
הפעם הראשונה הייתה כשאכלתי marroc בארגנטינה.
ה marroc הוא חטיף קטן וממזרי שבו שתי שכבות של שוקולד שביניהן – שכבת חמאת בוטנים.
התמכרתי מיד. הוא נמס בפה, טעים להחריד ובעיניי – במידות המדויקות של שוקולד וחמאת בוטנים.
בכל עיר שהגעתי אליה אחר כך, שאלתי וחיפשתי אם יש עוד מהדבר הזה וממש הופתעתי שבאיגואסו הוא אינו קיים.
הוא יושב בקיוסקים – איפה שהחטיפים הקטנים, ליד הדלפק.
אתם תקראו לו שוקולד, אני קורא לו סם פיצוציות.
הפעם השניה הייתה בברזיל, ואתם מנחשים נכון – בריגדיירוס.
כדור השוקולד וחלב מרוכז הזה הוא פשוט זריקת שוקולד דחוסה לתוך הפה, מלאה בטעמים מתוקים, ובול מה שצריך אחרי ארוחה כבדה, ארוחה קלה, צום, בין ארוחות, לפני ארוחות… אתם מבינים לאן זה הולך.
בסלבדור דה באהיה מוכרים כאלה ענקיים. אל תיפלו בפח של הגודל. קנו לפחות 3. זה טעים באותה מידה בכל גודל.
הפעם השלישית הייתה בפרו. טעמנו בשוק אורגני בלימה 6 טבלאות שוקולד. כולן עם אותו אחוז קקאו, ועדיין – השוני בין הטעמים היה גדול, בעקבות זנים שונים של קקאו שמגיעים מהאמזונס.
זה היה מסעיר.
פרו הופכת אט אט למעצמת שוקולד וקפה, ואני בטוח שזה יגיע לעולם מאוד מהר.
