כשאתם קוראים על אוכל בדרום אמריקה, יש לכם מושג איך הוא פחות או יותר הולך להיראות. וגם לי היה.
אבל לא באמת.
יש איזה קטע כזה, שככל שהמסע ממשיך שם אתה שואל את עצמך ״מה כבר יכול להפתיע אותי?!״, הרי כבר אכלת עם ארגנטינאים פיצה על גחלים, וגם סביצ׳ה אצל שף שנחשב בעולם בתחום, ואכלת את הבשר הכי טוב שאכלת בחייך בברילוצ׳ה, והאננסים בברזיל כל כך טעימים, שאתה אומר לעצמך: ״מיציתי״.
הו אז הם מגיעים בהפתעה. כמו הנופים, כמו האנשים, כמו החיות, כמו ההרים המושלגים והחופים התכולים – מנות משוגעות, מסעדות שלא ציפית להם, ביסים שהטעם שלהם משתחזר בפה גם שנתיים אחרי, משקאות שלא טעמת כמוהם בחיים, ועולם חדש וקסום.
הנה לקט של רשימת המנות, המקומות, והשיאים הקטנים שלא חשבתי שאני אמצא בדרום אמריקה.

1. המנות החלביות:
לפני הטיסה לארגנטינה שמעתי משני אנשים שונים שאחרי שאכלו פיצה בארגנטינה, כל פיצה אחרת מחווירה. זה קרה כמה חודשים אחרי שאכלתי פיצות באיטליה – בבולוניה ובנאפולי, והייתי משוכנע שהם מגזימים. שניהם הפנו אותי לפיצריה בשם Guerrin בבואנוס איירס.
ביום השני שלי שם – הזמנתי פיצה, עם בירה ליד, וכמנהג המקום – תפסתי שולחן ואכלתי בעמידה. בצק עבה, גבינה נשפכת מוגזמת, והטעמים היו באמת שום דבר שאני מכיר מפיצה.
אני יודע שאתם חושבים שאני מגזים, אז הנה עוד סיפור.
יומיים אחרי הבאתי לשם חברים. אחרי הביס הראשון של החבר שישב לידי, שמעתי אותו אומר בפה מלא: ״חייבים לחזור לפה!״, משפט שהוא חזר אחריו כמה פעמים במהלך כל משולש. איפה עוד אפשר להתגעגע לפיצה בזמן שאתה אוכל אותה?

באותו מקום, אכלתי גם פוגאזטה רז׳נה. מה יותר טוב מפיצה? פיצה שממולאת בגבינה עם בצל למעלה, מבצק של פוקאצ׳ה. פשוט מנצח.