אם יש משהו שלא הייתי מוכן אליו, זו הצרחה שפקיד הקבלה בהוסטל נתן לי בפתאומיות.
זה קרה ביום הראשון לטיול שלי בדרום אמריקה.
נחתתי בבואנוס איירס והמתנדבת בהוסטל הפנתה אותי לפקיד הקבלה אליו ניגשתי כדי להירשם. על הדלפק שלו היה משקה עשבים מוזר, בכוס עשויה עץ, עם קשית ממתכת. הסתכלתי עליו לוגם מהקשית בזמן שאני מחכה שיסיים את הרישום. הוא הוסיף לכוס מים רותחים והניח את הכוס.
זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שראיתי מישהו מעל גיל 8 שותה מקשית.
הצבעתי על הכוס המשונה ושאלתי לפשר המשקה.
״שרבה מאטה״, הוא ענה. הסתקרנתי ותהיתי אם אפשר לטעום ופקיד הקבלה השיב ״בשמחה״.
ואז, הו אז, עשיתי את המעשה השפוי והמתבקש, אבל אחד כזה שכל ארגנטינאי שיקרא את זה יתכווץ בכסאו:
תפסתי את הקשית והזזתי אותה לכיווני כדי לנקות את הפייה שלה לפני שאני שותה.
״NO!!!!!״ הוא צעק, ״אל תיגע בקשית!״.
מבוהל, נעצרתי. חיכיתי כמה שניות וכשראיתי שפקיד הקבלה נרגע, טעמתי מהמשקה, כדי לגלות משקה מר אימים, ואיכשהו… גם טעים.
זו הייתה תחילתה של התמכרות.
את השרבה-מאטה (yerba mate) אי אפשר לפספס כשמסתובבים בארגנטינה, דרום צ׳ילה, פרגוואי ואורוגוואי, כשכולם שם מחזיקים כוסות ביד שקשית מבצבצת מהן. הוא מופיע אפילו באיזורנו אצל הדרוזים בסוריה, לבנון וישראל – תוצאה של הגירה של ארגנטינאים סורים בחזרה לסוריה במאה ה-19.
מדובר בעלים של צמח השרבה, שנקרא בבוטנית גם יקס או הולי, שמקורו וגידולו בדרום אמריקה – בעיקר בברזיל, ארגנטינה ופרגוואי.
העלים של הצמח מיובשים באש ונמכרים באריזות.
את העלים הללו מכניסים לתוך הכוס שכמו המשקה גם היא מכונה ״מאטה״. בכוס יש קשית (עשויה מתכת לרוב) עם פילטר – ״בומבישה״. לפעמים מוסיפים סוכר או מעט דבש לירוק הירוק הזה.
לכוס מוזגים מים רותחים בטמפרטורה של 80 מעלות, עד שהיא מתמלאת לגובה של כשני שליש, ומקבלים חליטת עלים קפאינית נהדרת.
עכשיו, אתם בטח שואלים את עצמכם ״אבל איך יודעים מתי זה 80 מעלות?״.
כן, גם אני שאלתי את זה שוב ושוב במהלך המסע שלי בארגנטינה, ומצאתי שתי דרכים נהוגות:
א. קומקום חשמלי עם מתג שמכוון לטמפרטורה של שרבה מאטה. נשמע מופרך אבל קומקומים כאלה נפוצים בדרום אמריקה. אם כי – להיות בעלים של קומקום חשמלי זה לא דבר נפוץ, והרוב מרתיחים את המים על הגז.
ב. כשמרתיחים את המים על הגז, מכבים ברגע שבועות קטנות מתחילות לצוץ.
המשקה לא נגמר כשהמים החמים אוזלים מהכוס, אלא ממלאים אותה שוב ושוב עד שנמאס או עד שהחליטה מאבדת טעם.
כשזה קורה, מוציאים את רוב העלים מהכוס ומכניסים חדשים. בדרך כלל לא מנקים את הכוס.
חשבתם שזה נגמר פה? עוד לא שמעתם כלום.
אם שותים את המאטה בחבורה, מה שקורה המון, יש כמה חוקים:
1. מי שהכין את המאטה, הוא ורק הוא ממלא מים בכוס.
2. הוא גם הראשון ששותה ממנה.
3. המאטה תמיד יחזור אליו אחרי השתיה ואסור לאף אחד מהחבורה להעביר את המאטה לאחר.
4. אסור לגעת בקשית. בטח שאסור לנקות את הקשית.
האם זה אומר שלכל ארגנטינאי, אורווגאיני וצ׳יליאני יש הרפס? כנראה.
5. את המאטה שותים מהר. לא מתעכבים איתו.
6. אם הושיטו לך את המאטה ואתה לא מעוניין, אסור להגיד ״no״ אלא "gracias״, וזה הסימן שיצאת מסבב השתייה.
כן, מאטה זה הטאקי הדרום אמריקאי.
לא כל החוקים האלה נשמרים בקפדנות וכבר ישבתי עם ארגנטינאים ואורוגוואינים ששברו את חוקים 1 או 3.
שבוע אחרי אותו אירוע בקבלה בבואנוס איירס, כשהגעתי לאחד החופים בארגנטינה, ראיתי כמה ברזילאים וארגנטינאים יושבים יחד ושותים מאטה רותח והופתעתי.
שאלתי אותם אם לא חם מדי בשביל מאטה והם הסתכלו עליי בתמיהה – את המאטה שותים תמיד.
אם לא רותח, אז עם מיץ תפוזים, אבל זה מחזה נדיר ממש, כמעט בגדר שמועה.
את הצריכה של המאטה מובילה אורוגוואי – 10 קילו שרבה מאטה לאדם בשנה, אחריה ארגטינה עם 5-6 קילו.
הטעמים של תערובת השרבה משתנים בין המדינות.
המאטה הצ׳יליאני מעודן וטעים יותר מחברו הארגנטינאי למשל.
ותערובת השרבה יכולה להגיע אפילו בטעמים – מנטה ופירות הם שולטים.
אז למה לשתות את המשקה המר הזה?
ראשית: כי המוטו שלו בהרבה מקומות הוא ״חזק כמו קפה, בריא כמו תה״.
כבר מנצח.
שנית: הוא נחשב בריא מאוד – הוא מכיל נוגדי חמצון, משפר את הפוקוס, מגן מזיהומים, מעורר, עוזר לירידה במשקל, משפר את המערכת החיסונית, מוריד את רמות הסוכר בדם, וגם את הכולסטרול ואפילו את הסיכויים להתקף לב.
המאטה הוא חלק כה נכבד מהתרבות הדרום אמריקאית, שבטיגרה – עיירה קטנה ויפה במחוז בואנוס איירס בארגנטינה הקימו אפילו מוזיאון עבורו – שם אפשר ללמוד על ההיסטוריה ולצפות בעשרות אם לא מאות סוגי כוסות שונים של מאטה.