הספרדים עזבו את פרו, ויום אחרי רודריגז וגבריאלה כבר ניסו לשחזר את המתכון.
"נראה לי שהיה בזה דלעת, גבריאלה", רודריגז אמר.
וגבריאלה ענתה: "רודריגז, זה סופגניה, עושים את זה מקמח".
"מי אמור, נוווווווווו" האריך רודריגז, ורצה להוסיף עוד ו'-ים, אבל ידע שזה רק יאריך את הזמן בינו לבין ביס בסופגניה מטוגנת בתוך-פה-שלו, והוסיף בנחרצות: "זה היה מדלעת!"
גבריאלה, בתורה, לא התרשמה וניסתה להסביר לו בעדינות:
"מי סיילו, אני הבשלנית בבית, סי? אתה הרי בקושי יודע למזוג מים. פור פאבור, תן לי להכין את זה"
אבל זה היה מאוחר מדי.
רודריגז רץ אחוז אמוק לירקן השכונתי וחזר לאחר כמה דקות עם דלעת בכל יד.
עיניה של גבריאלה חשכו, ובלית ברירה היא נאלצה להכין סופגניות מדלעת.
או לפחות, ככה אני מדמיין שהקינוח הזה נולד.
קינוחי בצק מטוגנים ידועים במזרח התיכון – לוקומדס ליוונים, שפינג׳ למרוקאים, לביבה ליהודים, זלאביה ללבנונים ולספרדים יש את הבונוואלוס – סופגניות מטוגנות עם טופינג או בלי, עם מילוי או בלי. בכלל בואו נודה בזה: ספרד היא אלופת טיגון הבצק (כן, בדיוק, צ׳ורוס).
הספרדים כידוע, שלטו בדרום אמריקה, והביאו איתם גם את הבונוואלוס. בפרו החליפו (והסברה אומרת שאלו היו האפרו-פרואנים שהגיעו כעבדים) את הבונוואלוס שהם הכירו עם רכיבים מקומיים – דלעת (מזן מקומי בשם מאקרה) ותפוח אדמה מתוק וקראו לזה: פיקארונס.
לדלעת ו\או תפוחי האדמה מוסיפים קמח, שמרים, קינמון ואניס.
את העיסה הדביקה שיוצאת מכל זה מטגנים בעזרת מוט מעץ בשמן עמוק בצורת טבעות גדולות, כמו דונאטס.
את הצבע המושך אי אפשר לפספס, וגם לא את הטעם היחודי – שום טעם דומיננטי של דלעת או תפוח אדמה מתוק, אם שאלתם את עצמכם, אלא רק מתיקות מתונה, ונימוחות ספוגית שהפה אוהב.
אה כן, מתיקות מתונה.
ובכן, קינוחים דרום אמריקאיים ידועים ברמות המתיקות הבלתי אפשריות שלהם, וגם פה זה לא נעדר. את ווליום המתיקות מגבירים מיד עם רוטב סמיך שנשפך בנדיבות על הפיקארונס ונקרא צ׳אנקקה.
רוטב צ׳אנקקה הוא בעצם מולסה של סוכר קנים לא מזוקק שנקרא: פאנלה (panela). לפאנלה לבדה יש טעם מאוד עשיר ונפלא ובעיקר – טבעי. לא נגעתי בסוכר לבן מעל 7 שנים, אבל ברגע שטעמתי את הפאנלה בפרו, ביקשתי עוד ועוד ממנה. האמינו לי, אחרי שתטעמו פאנלה גולמית, כל סוכר ירגיש לכם מעובד עם טעם לוואי.
לאמולסיה של הפאנלה במים, מוסיפים בדרך כלל קינמון, ציפורן וגרידת תפוז.
התוצאה: מתחרה ראויה לשפינג', שבמקום לחכות לחינה או למימונה, אפשר להשיג בדוכנים בין הרחובות ובחופים.
