קמח טפיוקה הוא קסם בעיניי.
בפעם הראשונה שראיתי אותו הופך לקרפ כמעט התפלצתי. בעודי מסתובב במטבח של ההוסטל, ראיתי את הטבחית שופכת את הקמח על המחבת כמו שהוא, בלי לערבב אותו במים, בלי ליצור בלילה. פשוט ככה.
התקרבתי וראיתי איך כל פירורי הטפיוקה מתחברים אחד לשני לקרפ אחיד ומגובש.
האם זו מטאפורה למשהו, שאלתי את עצמי?
והבנתי שלא. זה פשוט קרפ בשם בייז'ו.
את המילה בייז'ו, נשיקה, כל מטייל שעבר בברזיל מכיר, ואם התמזל מזלו – גם בקרנבל. שם, אם אתה מדבר עם מישהי ברחוב, סתם יושב ליד מישהי ברכבת או שפשוט נראה לסובבים שיש עניין ביניכם, הם יכולים לבוא לידכם ופשוט לצעוק "בייז'ו בייז'ו בייז'ו", וכמו שנוכחתי לא מעט, לחץ חברתי עובד.
הבייז׳ו, קרפ הטפיוקה, הוא אחד ממאכלי הרחוב הנפוצים בברזיל – בעיקר בסלבדור.
ברוב ברזיל יקראו לו פשוט ״טפיוקה״, באיזורים מסוימים הוא ידוע גם בשם מרינדה.
הקרפ עשוי מטפיוקה, ולכן הוא מתאים גם לנמנעים מגלוטן.
את קמח הטפיוקה שופכים על מחבת מבעד למסננת. הוא מתגבש והופך לקרפ אחיד, דק ורך בתוך כ-דקה, ואז הופכים אותו בתנועת הקפצה על המחבת.
משהפך לקרפ, הוא יכול לקבל תוספות שיהפכו אותו למתוק או מלוח.
הפופולרי ביותר הוא השוקולד, אליו יכולה להתווסף בננה, וה״רומיאו ויוליה״ – שילוב של גבינה חצי קשה בשם גבינת מינאס (על שם האיזור ממנה היא מגיעה: מינאס ג׳ראיס) וריבת גויאבה.
בדוכני הבייז׳ו תמצאו במחלקת המילויים גם: גבינה, שבבי קוקוס, חלב מרוכז ממותק (שהולך טוב עם שבבי הקוקוס), חמאה קשה, שרימפס ולפעמים גם בשר מומלח מיובש שנפוץ בצפון ברזיל בשם carne do sol.
לאחר שמניחים את המילוי בנחת (נחת ברזילאי = כ 10 עד 30 שניות של הנחת המילוי תוך כדי שעוצרים באמצע ומדברים עם המוכרת בדוכן ליד) מקפלים את הקרפ לצורת חצי עיגול (מבינים למה נשיקה?) ומורידים מהמחבת.
לקרפ יש טעם די נייטרלי.
כלומר, זה מה שהחך שלי טוען.
ברזילאים נשבעים שהוא טעים, וכבר יצא לי לטעום טפיוקה בכמה צורות: קרפ, פירה, ואפילו גלידה, אבל החך שלי מסרב לקלוט את הטעמים של הדבר הזה.
את הבייז'ו אפשר למצוא בדוכנים ברחוב ובאתרי תיירות, והוא אחד המאכלים הכי מהירים וקלי הכנה שיש.