מרסדס כמעט משכה אותי ביד, ביום לפני שנפרדנו – ״אני חייבת לקחת אותך לאכול פלאנצ׳יטה״.
לא ציפיתי ממנה להרבה. רק כמה ימים לפני כן היא הכניסה את היד לתיק שלה ואמרה באנגלית
"I brought you a surprise. did you already ate a Kaki?״
הייתי צריך כמה רגעים לצאת מהשוק ולהיזכר ש״קאקי״ בספרדית (ועוד מיליון שפות) זה אפרסמון.
הפרי הפחות אהוב עליי.

ובאמת, הגענו למקום שנראה לא מבטיח מדי – תחשבו על הקבביות הענקיות של פעם (לדעתי רק באור יהודה יש עוד משהו שמזכיר), שלט גדול עם גרפיקה סטייל שנות ה 80׳, חלל חצי פתוח, עם קירות מעץ, הכסאות הפשוטים והשולחנות שאין עליהם אפילו מפה.
התיישבנו, היא זרחה מאושר, ביקשה פלאנצ׳יטה ומשקה עונתי מקומי, והסבירה : ״זה המקום שאבא שלי היה לוקח אותנו כשהיינו ילדים״.

המנה הגיעה אחרי 40 דקות. לא הייתי מוכן למראה, לא הייתי מוכן לגודל, לא הייתי מוכן לעושר ובטח לא הייתי מוכן לטעם: פלאנצ׳יטה בוליביאנית.
הכי קרוב לפלאנצ׳יטה, יש לקולומביאנים, מנה בשם באנדחה פאיסה – מעין צלחת שמכילה הכל: שעועית אדומה, אורז, בשר, צ׳יצ׳ארון, ביצת עין, ארפה, פלנטיין, אבוקדו, נקניקיית דם ועוד.
הפלאנצ׳יטה היא מעין המקבילה שלה, אבל – אחרת.
היא נולדה על ידי משפחת קארו (Caero) בקוצ׳במבה, בוליביה, בשנת 1860 ונפוצה בעיקר בקוצ׳במבה. 

קו׳צבמבה היא אמנם אחת הערים הפחות מתויירות בבוליביה, אבל היא גן עדן לחובבי הקולינריה ומכונה בפי מקומיים ״מחסן האוכל של בוליביה״, בגלל ריבוי הגידולים שבה. הזכרתי אותה פה בעבר בהקשר של סלטנייה.
חוץ מזה, היא המקום עם אחד מפסלי הישו הגבוהים בעולם (כ-10 מטר יותר מהפסל בריו דה ז׳ניירו), מכילה את השוק הפתוח הגדול ביותר בדרום אמריקה: לה קאנצ׳ה מרקטו. כמה גדול? יש מדריכים יעודיים שתיירים שוכרים כדי להתמצא בו. הוא אחד השווקים הנפלאים והצבעוניים והעשירים שהייתי בהם בחיי. וכן, הלכתי בו לאיבוד.
פעמיים.
קוצ׳במבה היא גם ״הקונקשן״ של מטיילים לפארק ״טורו טורו״, שמכיל קניון מרשים, עקבות דינוזאורים שנשתמרו בסלעים, מערות מיוחדות ועוד הרבה.

בחזרה לפלאנצ׳יטה: כמו שמתשתמע מהשם – כאן הכל נעשה על פלאנצ׳ה שמגיעה לשולחן בעודה רוחשת, ומכילה:
1. יוקה צלויה נימוחה
2. גבינה קשה מותכת
3. שני סטייקים של אנטריקוט
4. מספר חתיכות של פלנטיין צלוי
5. שתי ביצי עין
6. ערימה ענקית של עגבניות ובצלים צלויים
7. נקניקיית דם (מורסייה)
8. נקניקיית חזיר.

חלקנו את המנה העצומה הזו, והיה לי את המזל המפוקפק שמרסדס היא צמחונית.
התחלתי מהסטייק, שהיו לי אפס ציפיות לגביו, ופלטתי ״וואו״.
הפעם האחרונה שאכלתי סטייק באותה רמה, הייתה כמעט חצי שנה לפני, בארגנטינה. שאלתי את מרסדס איך הבשר כל כך טעים, והיא פשוט אמרה את מה שהחך שלי ידע לפני: הבשר מיובא מארגנטינה, השכנה שגובלת בדרום.
נקניקיית הדם, שלראשונה לא נמנעתי מלאכול הייתה נפלאה ובטעם שהזכיר כבד, היוקה הייתה מוצלחת ורכה באופן שלא ראיתי לפני, הפלנטיין היה מתוק ומנקה חך ואיכשהו – העגבניות והבצלים שהמשיכו לבעבע על הפלאנצ׳ה הרותחת כמעט גנבו את ההצגה מהבשר.

את המנה הנפלאה הזו, אגב, אכלתי במסעדה בשם Planchitas Originales Norte, ששייכת למשפחה שהמציאה את המנה.