את הסיפור על הפיסקו הראשון שלי אני כנראה לעולם לא אשכח. וגם חבורה גדולה של סועדים במסעדה סינית: 
זה היה יום שבת בסנטיאגו, צ'ילה. 
ישבנו – חבר, ידידה צ׳יליאנית שלו ואני, בפאב-מסעדה, מזמינים משקאות ונשנושים. 
הפיסקו שהזמנתי הוגש, כשלידו – בקבוק סודה. החלטתי לוותר על ערבוב הפיסקו עם סודה למרות הפצרות חוזרות ונשנות של הצ'יליאנית שמולי שהתעקשה שבשביל פעם ראשונה זו טעות.
הבנתי את זה רק שעה אחרי כשנפרדתי מהם והלכתי להוסטל. 
רחוב וחצי לפני ההוסטל השלפוחית שלי הודיעה לי שכלו כל הקיצין. רצתי למסעדה סינית סמוכה ושאלתי את המלצר היכן השירותים. הוא הצביע ואני הלכתי בכיוון.
ניסיתי להזיז את דלת הכניסה לשירותים, אבל היא סירבה לזוז. הפעלתי יותר כח וזה פשוט לא עבד.

בינתיים שמתי לב ליותר ויותר מבטים מוזרים של סועדים סביבי, ובעודי מתאמץ להזיז את דלת ההזזה, תוהה אם יש לדלת הזו פטנט מיוחד, המלצר טפח לי על השכם, וכשהסתובבתי, הוא היה שם עם מבט די המום בעודו מסמן לי עם היד תנועה שאומרת "תעבור מסביב".
כן, מסתבר שבדקה הארוכה והמאומצת הזאת ניסיתי להזיז קיר. קיר.
כשיצאתי מהשירותים, מבטים שיפוטיים של סועדים עדיין עליי, הרגשתי שרק חסרה נזירה עם פעמון מאחוריי ל- walk of shame הזה, שיצאתי ממנו לפחות עם חיוך של שיכור.

אז מה זה המשקה מטשטש הדלתות הזה?
פיסקו הוא ברנדי דרום אמריקאי שקוף, עשוי מאחד או יותר מ-8 זני ענבים (בדרך כלל ענבים מזן איטליה או מוסקט) ולא מגיע לישון ארוך. 
את הפיסקו מכינים מענבים צעירים – במונחי דרום אמריקה, זה אומר קטיף באיזור תחילת מרץ. את היין מערבבים בשמרים, והוא תוסס. 
את היין המותסס מרתיחים, מרכזים את אדי האלכוהול ומקררים אותם. הנוזל שנוצר מיושן לפחות 3 חודשים בחביות נטולות ריח (בדרך כלל נחושת, אף פעם לא עץ), והוא הפיסקו. 
הפיסקו פשוט לרוב בטעמיו ומכיל בסביבות ה 40 עד 50 אחוז אלכוהול.

באיזור העיירה פיסקו בפרו אפשר למצוא אותו במגוון איכויות וטעמים ועם ארומות מפתיעות וטעימות.