קצת מורכב לכתוב על המאפה הזה, ולפעמים אני שואל את עצמי בשביל מה.
הוא מגיע מבוליביה, מדינה שרוב האנשים שאני מכיר לא שואפים ולא יגיעו אליה.
אלו שיגיעו אליה – יישמרו מאוד מלאכול שם אוכל מקומי או אוכל לא מערבי בגלל השמועות והסיפורים (הדי לא מוצדקים) על קלקולי הקיבה. אלו שיגיעו אליה ויאכלו אוכל מקומי – לרוב יפספסו את המאכל הזה: כי הוא לא נראה מפתה וכי הוא אוכל של בוקר\בראנץ׳ – הזמן שרוב האנשים לא מתעכבים ויוצאים לטייל.
אז למה כן בכל זאת? כי זה פאקינג המאפה הכי טוב שאכלתי בחיי, בפער (יחד עם דמפלינג שנחניזי של טאיזו)! זה למה!
גבירותיי ורבותיי: הסאלטנייה.
מאפה ממולא בשר, מעין אמפנדה אפוי, אבל לא קרוב לשום דבר מוכר. למה? כי בתוך המאפה הזה, מלבד הרכב הטעמים המיוחד שלו – בשר, עוף או חזיר עם או בלי ביצה ועם מתיקות וחריפות ונימוחות – יש רוטב.
כן, המון המון רוטב.
למעשה, בניגוד לאמפנדס שנפוצים מדרום לבוליביה ואפשר להכין די מהר, את הסלטנייה צריך להשאיר לילה במקרר.
הרוטב נתפס עם ג׳לטין בקירור שמתפרק כמובן כשמחממים את הסלטנייה ביום למחרת. הוא יושב בתוך בצק עבה שמכיל מילוי נדיב – לרוב בשרי, וגם, כאמור, המון רוטב.
הרכב הטעמים – מתובל מאוד, עם ביצה, תפוחי אדמה, בצל, פלפל חריף מקומי, זיתים, וצימוקים ולכן – גם הביסים מפתיעים ושונים – מרירות מהזיתים, יחד עם חריפות מהצ׳ילי, מתיקות מהצימוקים, שומניות מהבשר, נימוחות מתפוחי האדמה, וכל זה בתוך בצק קראנצ׳י. חגיגה אמיתית בפה.
הנה, תראו:
איך אוכלים סאלטנייה? בשתי דרכים:
אם אוכלים כאוכל רחוב, נשענים קדימה, נוגסים בקצה העליון של הסלטנה, ומוצצים במהירות את הרוטב. זה מעט אבוד מראש, אז אל תרגישו רע כשהיא תטפטף לרצפה. תמיד תוכלו להגיד שזו תרומה לפאצ׳המאמא.
המהדרין גם ישקשקו את הסאלטנייה כהוגן לפני כן.
אם אתם אוכלים סאלטנייה במסעדה, תקבלו צלחת וכפית. מזיזים את הכפית לצד ואוכלים כמו בסעיף 1. אני משוכנע שעניין הכפית זו נטו מתיחה על תיירים.
ואם כבר איכשהו הגעתם לבוליביה, ואתם תוהים איפה אוכלים סאלטנייה ממש מוצלחת, חפשו את רשת Los Castores. אני אכלתי בסניף שלה בקוצ׳במבה. תגיעו מוקדם, הסאלטנייס הפופולרים (בשר ועוף מעורבבים) והבשר הפיקנטי נגמרים ממש מהר.
המחיר? 4 שקלים לאחת. כן.
כנראה המאכל עם יחס עלות-תמורה הכי גבוה שתגיעו אליו בחיים.