כשכותבים על מאפים, עוגות, תבשילים, אתם יכולים לדמיין בערך איך זה מרגיש בפה.
בפירות, להעביר טעם? שום סיכוי.
זה חומר הגלם הבסיסי, היש מאין, והטבע יודע להשתגע בדרכים ששפים עוד מנסים. ככה, בכל פעם כששואלים אותי ״כמו מה הטעם של הפרי הזה?״ אני מתכווץ קצת ומתבלבל.
בגלל זה – מקווה שדווקא דרך הסיפורים, הטעם של הפירות ייקלט טוב יותר.
לפירות יש חלק גדול בתרבות אמריקה הלטינית- בארוחות בוקר בהוסטלים תמיד יהיה פרי סחוט כלשהו, לרוב גויאבה ורודה, לפעמים אפילו מנגו או אננס. במסעדות זה חלק קבוע מעסקית הצהריים. כל מי שהיה בקולומביה, פרו וברזיל נפעם שם מהפירות. לכל מדינה יש את הפירות המיוחדים שלה. יערות הגשם ותוואי השטח המגוונים מביאים פירות יחודיים בטעמים שונים. הרבה מהפירות במדינות הללו אנדמיים ואחרים ניתן למצוא לפעמים במזרח, כמו הראמבוטן או הג׳ק פרוט הכה-נפלא שנפוץ גם כתחליף בשר במנות מוכרות.
את ההיכרות עם הפירות הברזילאים עשיתי מהר מאוד. בפאראצ׳י, בתחנה המרכזית, היה מיץ קר צהבהב-ירוק במיכל. כששאלתי את המוכרת מה זה, היא ענתה ״קאז׳ו״, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה טעמתי את פרי הקשיו. וגם האחרונה, למעשה.
הרושם תוקן מהר מאוד בסאו פאולו. תוך פחות מיום מרגע שהגעתי לשם, לקחתי מונית לעבר שוק מרקטו דה פיניירוס – שוק קטנטן, מקומי ושולי אבל נתמך על ידי אחד השפים שאני מעריץ: אלכס אטאלה, וזה הספיק לי.
ראשונה הגעתי למעין חנות ענקית מלאה בחומרי גלם. רצתי למקרר כדי לראות איך נראים לבבות דקל בצורתם הטבעית, שזו מולדתם, אבל מהצד נצנצו פירות אדומים, נוצצים, עגולים ומושכים, שהרמתי מיד: אסרולה.
כמה דקות אחרי, לא מתאפק, גיליתי שיש בממוצע זרע אחד (מציק) על שני ביסים, ככה שאכילה שלהם בעצם נשמעת כמו רצף יריקות, וזכרונות ממשחק כדורגל של מכבי חיפה כמה שנים קודם חזרו אליי.
מאוחר יותר, במהלך השיטוטים בברזיל, גיליתי שהצורה הטעימה והנפוצה של אסרולה היא דווקא בצורה המיצית: המתיקות וה״תפוחיות״ של הפרי, יחד עם החמצמצות העדינה הופכת אותו למלווה ארוחות מצוין וקליל.
אם נהניתי מהפירות בדרום ובמרכז ברזיל, ההפתעות האמיתיות הגיעו בצפון.
אחרי שאננסים מתוקים מאוד בצורת חרוט שנראו כאילו נולדו בלידת מלחציים אכזרית ליוו אותי במשך החודשיים הראשונים שם, הפירות המושכים באמת הגיעו בצפון.
בסלבדור דה באהיה גיליתי שפירות הם חלק מהחיים והתרבות של המקומיים בצורתם הסחוטה. אם בדרום ובמרכז מיץ קשיו או מיץ קני סוכר מאוד נפוצים, אז בצפון – ארוחה תהיה מלווה כמעט תמיד במיץ תותי שדה (בהתחלה מרגיש כמו בזבוז, אבל הטעם!), פסיפלורה (ששונה מאוד מהפסיפלורה המוכרת לנו בישראל – נראית ונטעמת אחרת, ובעיניי – היא לבדה שווה את כרטיס הטיסה לשם) או אננס – מלווים לפעמים בנענע ומהולים בלא מעט מים .
בסופרים בסלבדור – אפשר לקנות רכז פרי נקי ללא חומרים משמרים שיספיק לכוס יפה של מיץ מהפרי האהוב עליכם במחיר של חצי שקל עד שקל וחצי. משובח ומרווה וכשזה המצב – תנו לי סיבה אחת לשתות סתם מים!
בצפון ברזיל גיליתי עוד פירות כמו ראמבוטן – שנפוץ גם במזרח והזכיר לי ליצ׳י קצת יותר מדי ועל כן נזנח מהר. סירגיולה וגרביולה שנשמעות כמו אלות זמר יווניות, וכמובן היו גוארנה – שמגיעה בעיקר כמשקה מוגז ממותק בהגזמה ואסאי – סופר פוד תפל, מהמוכרים בעולם, שמגיע כחלק משייק או פרוזן ממותק ברמות של לפחות 50 אחוז סוכר והופך מסופר-פוד למעמסת אינסולין, שניהם מהאמזונס.
ויש את הקאמו-קאמו, שמככב עכשיו גם בפרק של down to earth (נטפליקס, סופר מומלץ), גם הוא מיערות הגשם, נדיר הרבה יותר אבל דווקא מצוי בפרו – ועליו יורחב בפרק יעודי לפירות שם, וגם קרמבולה – שהפתיעה אותי בטעמה העסיסי והלא יבש בניגוד לזו הנמכרת בסביבתנו, המלך של כל הפירות, ולחלוטין הפרי הכי טעים שטעמתי בחיי – היה ללא ספק, האומבו.
או בשמו המלא: אומבו קאז׳ה.
כמו סיפור אהבה לטיני אמיתי – נתקלתי בו בדוכן ברחוב.
מבחוץ הוא נראה כמו שזיף ירוק כהה קטנטן. מבפנים – הוא מעין תערובת מדויקת של שירת מלאכים, אבק פיות, אהבת נעורים טהורה, חיוך קסום של ילד בשנתו, חיבוק ארוך, פרפר יפהפה שנוחת על אצבע, קשת בענן בדרך הבייתה מהמשרד ביום חמישי, והטעם של נשיקה ראשונה.
ואם להיצמד למציאות האובייקטיבית: עסיסי, חמוץ ומיצי, עם טעמים מתוקים ומרירים. מרגע ההיכרות איתו ועד היציאה מברזיל – היה לי המון ממנו בתיק בדרך קבע, וכל כך נהניתי ממנו עד שמנואלה הברזילאית שאלה אותי אחרי שהיינו שבועיים ביחד: ״מה אתה אוהב יותר – אותי או אומבו?״.
זה לקח עוד שניה או שתיים עד שהיא קלטה את התשובה על הפנים שלי וביקשה: אל תענה.