1. אנחנו הולכים בינות לעתיקות במקדש הירח בטרוחיו, ופתאום רואים משהו לבן מציץ בחול, נעצרים וקוראים למדריך. הוא מסתובב וחוזר כמה צעדים ואנחנו מצביעים על האדמה.
"אוי, זה כנראה עוד שלד", אנחנו מסתכלים עליו במבט המום, והוא עונה "הרוח והגשם כנראה העיפו את האדמה", ובאותם רגעים בועט קצת חול מעל השלד ומהדק ברגל.

2. כבר כמעט 3 חודשים בפרו.
אני מוכן להישבע שאם הייתם שואלים אותי בנובמבר שנה שעברה איפה אהיה באוגוסט השנה, הייתי אומר לכם – כנראה כבר במקסיקו.
ובכן, זה יקח עוד זמן.
פרו התחילה מעט רע – 24 שעות אחרי כפכפים, אסאי וים בעוד חוף של ברזיל, 3 טיסות ומונית בפקקים של ערב – נהג מונית זרק אותי בטעות מרחק של יותר מקילומטר מההוסטל בקוסקו, כשאני ממש לא מורגל בגובה של מעל 3000, ובקור המקפיא של מאי בקוסקו שנחת עליי.
פרו הסתיימה מדהים וכואב.
יומיים בפונטה סאל עם פאביולה, בבית מלון על חוף אוקיינוס מדהים, מלא סרטנים, שקנאים ושחפים, חלקם עטים על פגר של כלב ים שנשטף לחוף, חלקם מחכים לדייגים שיזרקו דגים קטנים חזרה, וחלקם פשוט נהנים מהנוף.
ובתוך כל זה, גם פרידה מעוד דוד אהוב מהמרחקים.

3. ובאמצע?
אינספור שיעורי בית בספרדית ותירסים חמים בשוק עם המדריכה הנפלאה שלי לקוסקו, שגם קיבלה אותי שם בחום ענקי והפכה את הכל לקל יותר – מליסה.
לונה פארק רגשי מטורף בלימה, שהתחיל עם דכאון ענק וטלפון לקונסול, המשיך בעוד בלאגנים עם המכס, טעויות של ups, תקלה של ההוסטל, והסתיים עם שבוע מתנה של יופי ולב פועם.
וכל משחקי הכדורגל של פרו בקופה אמריקה – ברבע הגמר בהוסטל הקטן עם סבתא'לה אמריקאית, ספרדיה קשוחה ופרואני שקט, בחצי הגמר בהוסטל הגדול בקפיצות לגובה עם כל גול, בגמר בפאב עם האנגלים בצפיפות והברזילאי שהבטחתי שנעשה בו לינץ'.

וריקודים על סירת מנוע באמצע אוקיינוס בדרום פרו, וחוף שכולו בצבע סגול, והקונדורים המרשימים שעפו מטרים מעליי ועשו צל ענק ולא ידעתי את נפשי, והאונייה ההפוכה באמצע הים, והמאוסוליאומים המרשימים החצובים בסלע עם המשפחה הפרואנית ההיא, וההולנדית שניסתה לעקוף אותי בהליכה למפל גוקטה (השלישי בגובהו בעולם) וכמעט הצליחה, וליזה האמריקאית שארוחת הצהריים והשיחה הארוכה איתה על מינימליזם, ערך החוויות ומימוש החלומות הבהירו לי שוב כמה אני (וגם היא) בדרך הנכונה, וגם המדריך ההוא שבלע רוק והופתע שהבנתי מיד למה הקברים חצובים בסלע, והדיונות, והמאצ'ו פיצ'ו האדיר, וסאקסאייואימן, והעמק המקודש, וארמון צ'אן צ'אן, ועיירת קואלפ הכה-מדהימה עם הנוף המטורף, והיום המפתיע והכייפי בהר הצבעים, ומכרות המלח, והבעלים של ההוסטל בצ'יקלאיו שלא הבינו למה אני מבשל ביצים ומטגן חצילים ב 10 בלילה ולמעשה – מעולם לא ראו חציל לפני.

ועוד אינספור הפסדים בבירפונג (איכשהו, מעולם לא ניצחתי), ושחיה בבריכה הקפואה ב 8 בבוקר במנקורה, כשכל הבריכה לרשותי, וכמה עשרות או מאות מומיות מפעימות (שבירכתי לשלום אך לא ענו), ואלוהים-יודע-כמה פיסקו סאוורס, והצ'ורוס, והיותר מעשרים סביצ'ה (6 מהם רק בשבוע שעבר כאמור), והסושיים – ושפשוט התעלו אחד על השני, והסקאלופס הממש-ממש-טריים עם פרמז'ן הכי טובים  – וכל כולם, לחלוטין הטובים ביותר שאכלתי בחיי. וקוקטייל הנמלים, וסטייק לאמה, ובכלל, אוכל משובח ומפתיע ומקומי ועונתי וטרי, והתמכרות לקאנצ'יטה (תירס קלוי קלות עם מלח) ולפירות שלהם – פלטאנו דה לה איסלה, וצ'ירימויה וטומבו וקאמו-קאמו וגם בננות אדומות.

יותר מדי אוטובוסי לילה בסלאלומים לא נגמרים על הרים וגם געגועים לקקי מוצק, ודיל עם שני ברמנים שמשקים אותי בזמן שאני מלמד אותם אנגלית, והחלום ללמוד גילוף דלועים, והויתור על החלום כשהבנתי שזה לא יכול לקרות כי אני באיזור הלא נכון, ואז פרינציפ על אי ויתור על החלום, והיום השלם בסדנה של גילוף דלועים, ויותר מדי השמעות של vienes y Te vas ו Carinito, וקשרי קיפו ואלף סיפורי לילה ויום על אטווהלפה ופיזארו וקיפוקמאיוס, ואינקה ומוצ'ה וצ'ימו ושמות שוברי שיניים אחרים.

ואחרי השהיה הכה ארוכה הזו – התודה הענקית הזאת שזכיתי להכיר מדינה עם כל כך הרבה קסם, היסטוריה, קולינריה וסיפורים מסחררים. כמה יופי וגיוון ואינסופיות.

4. דוד שלמה היה אדם מיוחד ומאוד שונה בנוף.
אי אפשר היה לא להבחין בזה. לי תמיד היה נראה שהוא לא משחק לפי הכללים המקובלים וגם מעריך כאלה שלא.
הוא גם יצר משפחה שהיא בנפשי. ולפני כל זה, היה לו לב טוב ואהבה גדולה בו והצחוק שלו תמיד היה טיפה יותר ארוך ממה שחשבתי שיהיה, כאילו הוא חיכה שמישהו יוציא את זה החוצה.

תמיד יהיו לי זכרונות טובים ממך, דוד יקר.
אתגעגע לצחוק ול"אחי", ולטפיחות השכם, ולהחזקת הראש והשעשוע כשאנחנו יורדים עליך.