ב 2018 יצאתי למסע בן 10 וחצי חודשים. 

החלטתי לעזוב את הדירה – למסור ולמכור חלק גדול מחפציי, להשאיר את הרכב לאחי, להתפטר מהעבודה, ופשוט לצאת לטייל בדרום אמריקה למשך 10 וחצי חודשים. זה לא קרה ביום בהיר אחד. קדם לזה טיול בן חודש בקולומביה וגלאפגוס שנה לפני, שהמחיש לי כמה הפחדים שהיו לי בראש מנותקים מהמציאות.

אני אחד מרבים.
האינסטגרם שלכם מלא בתמונות של מקומות אקזוטיים ברקע של חברים, בפייסבוק אתם קוראים עוד פוסט של נוודים דיגיטליים שעובדים מרחוק ונראה שניצחו את מירוץ העכברים, והחברה מהמשרד ליד מספרת לכם על החודש בתאילנד שהיא מתכננת בסוף השנה. ואתם? אתם מסתכלים עליהם וחושבים: ״בוא׳נה, איזה אומץ. הלוואי וגם אני הייתי יכולֿֿה ליהנות ככה״. אני יודע את זה כי לפני שנה וחצי גם אני שקשקתי מפחד, אפילו את הקונקשן הארוך במדריד העברתי בכלל עם דמעות בעיניים מרוב אימה. כשכבר יצאתי, שמעתי מהמון חברים סביבי שגם להם בא, אבל הם חוששים.

החלטתי לקחת לרגע את תפקיד המרגיע הלאומי, ולנסות לגרום לכם להתגבר על הפחד לטייל או לפחות – לנסות:  

0.אתם תמיד יכולים לחזור.

כן, יש סעיף 0 כי הוא הבסיס להכל: אתם תמיד יכולים לחזור.
יש לכם מצנח. אתם לא תהיו הומלסים, אתם לא תמותו מרעב.
אני אכתוב את זה שוב כי זה הבסיס להכל: אתם תמיד יכולים לחזור לארץ, למצוא עבודה ולהמשיך כרגיל.

1. הלבד דווקא נחמד.

הבדילו בין לבד לבדידות. בדידות זו תחושה, לבד זה מצב מציאותי.
תלמדו להתמודד עם הלבד, כי יהיו רגעים כאלה. האתגר שלכם – לא להפוך את זה לבדידות. לזכור שהלבד הוא רק אתם, כרגע, במקום הזה, עם עצמכם, באופן זמני מאוד.במרחק שיחה אחת – כל המשפחה והחברים שלכם.
במרחק כמה מטרים – המון אנשים עם סיפור חיים מרתק.

נצלו את הלבד כדחף להכיר אנשים ולצאת, ונצלו אותו ברגעים אחרים להכיר את עצמכם, לשמוע הקולות שיש לכם בראש, את התחושות שיש לכם, להכיר אתכם ברובד קצת יותר עמוק. 

זכרו שרגעי הלבד הם גם רגעי יצירתיות ומחשבות ותובנות.
חבקו את הלבד, הוא לא אומר עליכם שום דבר. בכל זאת מרגישים בדידות? פשוט תעצרו הכל, תנשמו, ותמדטו. תזכרו שאתם בסך הכל לבד, רק כרגע.

2. אתם תסתדרו (גם בלי לתכנן).

אתם תכירו באופן טבעי אנשים שיכוונו אתכם. אתם תמצאו המון מידע באינטרנט. עובדי ההוסטל כבר יספרו לכם לאן ואיך להגיע.

גם אם אתם רואים את עצמכם לא חברותיים, גם אם אתם לא דוברים את השפה המקומית. יש גוגל טרנסלייט, ומפות אופליין ללא אינטרנט עם סימונים של מקומות.

אנחנו בעולם של שפע מידע. כשמסתכלים על זה מרחוק, מהארץ, הכל נראה מפחיד, אבל כשכבר מגיעים ליעד, עניינים מתגלגלים מאליהם. החושים מתחדדים והמטיילים והתושבים המקומיים עוזרים לכם. יצר האדם טוב מטבעו ומתוך מאה אנשים שתעצרו ותשאלו איך להגיע למקום מסוים, 99 יענו לכם ואחד בכלל ממהר בדרך לעבודה.

לדרום אמריקה הגעתי עמוס המלצות ונקודות על מפות. מעולם לא פתחתי אותן.

3. תרגישו בטוחים.

לכל עיר יש את האיזורים הפחות בטוחים שלה, אפילו בתל אביב. איך מבררים? שואלים בקבלה בהוסטל או במלון, קוראים קצת באינטרנט, עוקבים אחרי ההוראות לאותו איזור ומקום ואתם מסודרים.

את התיק עם הדרכון והציוד היקר נועלים בארונית בהוסטל. ותמיד תזכרו – על כל מקרה של שוד ששמעתם עליו, יש עשרות אלפי מקרים של אנשים שצלחו את הטיול ללא החוויה המפוקפקת.

פשוט עקבו אחרי ההוראות.

טיילתי בקולומביה ולא נשדדתי, כך גם בברזיל –  ישנתי בפאבלה במשך עשרה ימים, הסתובבתי בשווקים צפופים בכל רחבי דרום אמריקה, וישנתי בעשרות הוסטלים ללא איבוד ציוד.

מזל? ממש לא. פשוט זהירות. זה לא פגם לי בטיול, וזה לא הוריד מההנאה כלל. רק האינסטינקט של להכניס ידיים לכיסים עדיין מלווה אותי.

4. אתם הולכים להכיר המון אנשים טובים.

במהלך טיול ארוך, למעשה, אתם בחממת מטיילים, שכמוכם – סקרנים, ידידותיים, לבד ורוצים להכיר אחרים.
יש המון המון מטיילים כייפים, שלמעשה – הם באותה סירה שלכם. הם חווים את מה שאתם חווים, ישמחו לעזור, יבינו את התחושות שלכם, ישיקו איתכם כוסות בירה על הפאב בגג של ההוסטל, ישוחחו איתכם שיחות נפש לתוך הלילה ובסוף הערב גם תצאו איתם לרקוד.לפעמים תשמרו על קשר ותקבלו הזמנה לישון אצלם כשאתם בסביבה.

גם הם לא יודעים או לא ידעו לאן יוצאים ואיפה אוכלים באיזור בזול, אבל אתם תפתרו את זה יחד, גם כי הבחור השלישי באיזור המשותף בהוסטל שמקשיב לשיחה שלכם בדיוק יתפרץ ויספר לכם איפה.

שחררו שליטה והאנשים הנכונים יגיעו. לפעמים דווקא הביישן שיושב בפינה ולא מדבר הוא האדם הכי מרתק שתכירו בטיול. תנו צ‘אנסים.ֿ

5. אתם לא צריכים אומץ לצאת לטייל.

כל מה שאתם צריכים לדעת באמת זה – איך להתמודד עם הפחד. אם אתם מבינים את זה, לא תפחדו לטייל לבד, לעשות דאון, באנג'י,לפנות לזר, או סתם לנסות אוכל רחוב חדש.

הדרך האישית שלי להתמודד עם הפחד היא לא להיאבק בו, אלא להכיר בו, לראות אותו בבירור, להושיט לו יד ולהגיד לו "מה קורה, פחדוש? שומע, אנחנו הולכים לעשות את זה. ביחד. אתה ואני. אל תדאג, כפרה עליך, אני שומר עליך. זה יכאב בהתחלה אבל אנחנו הולכים ליהנות כי בשביל זה אנחנו חיים, זוכר?".

זה לא עוזר לי להפסיק לשקשק מפחד בתחילת דברים, אבל זה מייצר לי מעבר דרכם והנאה מהחיים.
זו הדרך האעלק-זנית שלי. תבחרו את שלכם. זה הכלי הכי חשוב בטיול ולמעשה – בחיים שלכם.

6. אתם תאבדו ציוד, תשלימו עם זה.

במכבסה יתבלבלו והמגבת שלכם תלך למישהו אחר, בהוסטל ממנו אתם יוצאים מוקדם בבוקר תשכחו את מברשת השיניים, ותחתון המזל שלכם הולך להיקרע מרוב כביסות. תיפרדו מהם לשלום ואל תיקשרו אליהם. תזכרו שתמיד אפשר לקנות עוד ציוד איכותי בזול ובכל מקום, וזה לא נורא.

אתם לא מטיילים ומסתובבים בואקום, אתם בעולם מתפתח של שפע. גם אם תטיילו בעיירות שכוחות אל, תמיד תהיה עיירה קרובה גדולה עם סופר ענק ומצויד או קניון עם שפע של חנויות.

7. אתם הולכים להתגעגע למשפחה ולחברים.

וזה בסך הכל געגוע. כאב של אהבה רחוקה.

יש סיפור ישן על מישהי שבאה למילטון אריקסון, הפסיכולוג הנודע, ואמרה לו שלמרות שהיא בדיאטה, היא אכלה משהו אסור והיא שבורה ולא יודעת מה לעשות. הוא בתורו ענה לה "מה הבעיה? תישברי ותמשיכי (את הדיאטה)".
וככה בדיוק עם געגוע – מרימים טלפון או שיחת וידאו, כותבים, לפעמים בוכים קצת במיטה. נשברים וממשיכים.

ואחרי הכל – בכל מדינה כמעט יש שגריר וקונסולייה, בתי חב"ד, וזרים שישמחו לעזור. 

אני מזכיר מאיפה התחלנו: תמיד יש לכם לאן לחזור. יש לכם מצנח בארץ בדמות חברים ומשפחה ועוד מיליון מזרונים מתנפחים לנפילות בדמות אנשים מסביב במהלך הטיול – מטיילים ומקומיים. ותאמינו לי, חלקם הם אפילו טרמפולינה שתקפיץ אתכם בחזרה. צאו לטייל, או לפחות נסו. אתם תגלו עולם גדול ומפתיע.