לפני כחודש, במטרה להבין לאן אני מגיע, צפיתי בתכנית אוכל על תאילנד.
לא זוכר מי היה אותו מנחה עם חיוך מוזר- מארק וינס או פיל רוזנטל, אבל הוא הגיע לאיזה דוכן שהוא לא ציין את שמו או מיקומו.
כמו יעני-בלש אינטרנטי טוב, לקחתי צילום מסך על השלט של המקום שהופיע בחטף והפעלתי חיפוש הפוך. הייתי בטוח שאמצא את המסעדה ככה די בקלות.
לזה לא ציפיתי: היו אלפי תוצאות, ואף אחת מהן לא הייתה הדוכן. כל אלפי התוצאות הופיעו בגלל הלוגו של הדוכן – קערה ירוקה מעוטרת, ה- Shell Chuan Chim.
אתם בטח זוכרים את הסיפור של מישלן – חברת הצמיגים שרצתה להגדיל את הרווח על ידי שחיקת צמיגים של נהגים, אז הרעיון שהבריק לה הוא מדריך קולינרי כדי שנהגים יסעו יותר למסעדות.
הסיפור של של-צ׳ואן-צ׳ים, די שואב השראה משם:
חברת הדלק והגז Shell, שאת לוגו הצדף הצהוב שלה ראיתם על גגות תחנות דלק באירופה, רצתה לשכנע את האזרחים התאילנדים לקנות את גז הבישול שלה.

בשנת 1961 היא יצרה שיתוף פעולה עם בחור מוכשר ומולטי פוטנציאלי בשם טהנדסרי סבסטי, שכתב עבורה טור שבועי בשם ״של-צ׳ואן-צ׳ים״ (בתרגום מילולי חופשי: ״Shell ממליצה לכם לאכול״) . הוא הסתובב ברחבי המדינה, טעם, אכל, ניסה כתב על זה, ועוד קיבל על זה כסף. ואת זה הוא עשה כל שבוע במשך 61 שנים.
הטור הזה יצר אפקט גדול וגרם להצלחה של המון מסעדות ברחבי המדינה, הוא הפך למדריך הרשמי של מסעדות מצטיינות. את המסעדות בחנו על פי 3 פרמטרים: יחודיות, טעם וחוויה. 
בהמשך גם הוצמד למסעדות הנבחרות הלוגו של הקערה הירוקה שאפשר לראות בכל מקום בתאילנד.