הפירות בקולומביה מצחיקים.
כלומר, אין להם איזה ספיישל סטנדאפ בנטפליקס, אבל מה שכן יש להם, אלו שמות שאף פעם אי אפשר לצפות – קורובה (שנשמע בכלל כמו שם של צ׳יף אינדיאני), גואנבאנה (שנשמע כמו השם של הבת של הצ׳יף), גולובה, זאפוטה (שנשמע כמו הצליל של דריכה בטעות על ביסלי), ולולו (שנשמע כמו ההוא מהטלטאביז).
ובאמת, כל פעם שהמדריכה בסיור בבוגוטה ציינה את שם הפרי שאנחנו עומדים לאכול, שאלתי אותה שוב, כדי לוודא ששמעתי נכון.
יש במדינה הזו המון פירות שלא ראיתי באף מקום אחר, ולמעשה – זה לא מפתיע.
בקולומביה קיימות 314 מערכות אקולוגיות שונות, מתוך 431 אפשריות.
היא מכילה 10 אחוז ממגוון הצמחים העולמי (זה מטורף בשביל מדינה אחת!) ובדירוג המדינות עם הכי הרבה צמחים אנדמיים (לא, זה לא אומר שחסר להם ברזל – זה אנמי. אנדמי זה אומר שהצמחים קיימים אך ורק שם, מיוחדים למקום) היא השניה בעולם, רק אחרי ברזיל.
יש במדינה עשרות פירות אקזוטיים ובהתאם: סיורים יעודיים לאכילת והכרת פירות. כמובן שמרוב הפירות והשמות המצחיקים אתה מתבלבל לגמרי, וכשאתה חוזר מהסיור ושואלים אותך מה אכלת, אתה חושב לעצמך ״נו, צ׳יף אינדיאני, טלטאביז, והדריכה על ביסלי״ ועונה בבטחון: אכלתי ׳ענן רוקד׳, טינקי ווינקי, ופויחקט.
הנה חמישה מאותם פירות, טעימה קטנה, כדי שלא תתבלבלו (מלמעלה בכיוון השעון):
1. קורובה – קרוי גם ״פסיפלורה בננה״. פרי שהטעם שלו נע בין חמצמצות לחמיצות. מזכיר קצת טומבו פרואני (ראו פרק 7).
הקולומביאנים אוהבים לאכול אותו מעורבב עם סוכר וחלב, בריבות – עקב ריבוי הפקטין שבו, ולאחרונה שמעתי גם על גלידת קורובה. מעבר לטעם הנהדר שלו, עשיר בנוגדי חמצון.
2. פיג׳ואה – לפי החתך אתם מבינים איך הדבר הזה נראה מבחוץ: ביצה שהתחפשה למלפפון.
עם טעם מתקתק, הפרי נהדר לאכילה כשהוא חי. משתמשים בו גם להכנת מאכלים וקינוחים מתוקים והוא משמש גם כתוספת בקוקטייל קולומביאני בשם סבאחון.
3. לולו (lulo) – מה זה נראה מבחוץ כמו תפוז, בפנים נראה כמו עגבניה, כשהוא נסחט הוא ירוק ויש לו טעם הדרי? נכון, לולו. באקוודור ופרו אפשר למצוא אותו בשם נרנחייה – ״תפוז קטן״.
כמו חברו מהסעיף הבא, לא יאכל חי – אלא בשייקים, רטבים, מיצים וגלידות. בשיטוטיי בפייסבוק מצאתי אפילו מתכון של וולקנו שוקולד שבתוכו רוטב לולו, וזה נשמע כמו השילוב הכי טוב ששמעתי עליו בקינוח לאחרונה.
4. טומאטה דה ארבול – ״עגבניית עץ״ בתרגום חופשי, נקרא גם ״תמאריו״. אני לא חושב שאפשר להזכיר את קולומביה בלי להזכיר את הפרי הזה. במרקמו הוא קצת יותר דחוס מעגבניה והטעמים שלו הם כמו מיקס של כמה פירות טרופים.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנגסתי בו, בביקור הראשון שלי בקולומביה – עברו בי 2 מחשבות בראש – הראשונה: מה לעזאזל קורה על הלשון שלי?!
והשנייה: אני חייב עוד מזה.
ולמרות זאת, הוא לא נאכל חי, אלא בעיקר מעורבב בשייקים או סחוט כמיץ נהדר שמלווה ארוחות ומאוד פופולרי בקולומביה.
5. גואנאבנה – פרי ממשפחת האנונות שכבר כתבתי עליהם בעבר, נקראת גם ״גרביולה״. הזרעים השחורים הגדולים מעט מציקים באכילה, אבל המרקם הקרמי והטעם האננסי-מלוני-תותי מפצים על זה בגדול.
