אחרי שייק פירות מוגזם, הלכתי מיד לדוכן הפירות הקרוב, וקניתי מלוא החופן פירות כתומים שחיכיתי כמעט שנתיים, מאז קולומביה, לטעום טריים – גולדנבריס. 
בספרדית הם נקראים aguaymanto, ובעברית, עם השם שמוריד לגמרי את החשק: שלפח.
בישראל הפירות הללו נמכרים בצורתם היבשה והחמוצה, אבל כשהם טריים – עטופים במעטפת עלעלית, הם שונים בתכלית – מתוקים יותר וחמצמצים פחות, בטעם טרופי שעושה חשק שימלא את הפה עוד ועוד.
כמה שעות אחרי הגולדנבריס, הגיע תורה של הגרנדייה – דמיינו פסיפלורה כתומה עם עור דק יותר, תוציאו את החמיצות והרטיבות הכייפית ותחליפו ביבשושיות ומתיקות מעט מציקה. היא פרי כזה שנשבעים בשמו, או ממש לא אוהבים. 
אני, הפעם, מהזן השני. 
אחד היתרונות שלה – בגלל המעטפת הדקה שלה, היא נפתחת בקלות, והבקיאים יודעים לחתוך את החלק העליון שלה לצורת כפית ולאכול בעזרתו את הפרי. 
וזה היה היום הראשון שלי בקוסקו. 

בכל צהריים, בדרך שלי ושל מליסה לבית הספר לספרדית, היינו קונים תירס בתחילת הדרך הרגלית בשוק הסמוך, וקופסת פירות חתוכים טריים ברחוב לפני, מרוכלת ברחוב. 
זה הזמן לטיפ: כשקונים קופסת פירות חתוכים – יש דרך לוודא טריות די בקלות – מסתכלים על תחתית הקופסא. היא צריכה להיות יחסית יבשה ולא מלאה בנוזלים – סימן שהפירות נחתכו לאחרונה. 
סלטי הפירות החתוכים היומיים הגבירו את סקרנותי ועשו לי חשק לטעום עוד פירות. 
הראשונים – פירות ממשפחת האנונה: הגרביולה (שנקראת במדינות מסוימות גם גואנאבאנה או פאו-פאו), עם הלוק הקוצני המרשים, וצ׳ירימויה – שנראית כמו אחת מביצי הדרקון של דאינריס. 
את הגרביולה מכניסים בעיקר לשייקים. הטעם שלה מזכיר מעין שילוב של תפוח או מלון ואננס. היא נחשבת בדרום אמריקה כתרופה לסרטן, אם כי – כמובן, אין הוכחות ליעילות שלה. 
לפחות בוודאות אין בה צ'יפ. 
הצ׳ירימויה לעומתה היא פרי נפלא ומיוחד שנאכל טרי: קרמי ונימוח וממש, תזמורת של טעמים. זה כאילו הטבע החליט להכין בעצמו שייק פירות חמוץ-מתוק-טרופי עם מעט טעמי פירות יער. גיוון מדהים שלוקח כמה ביסים כדי לקלוט מה קורה בפה ואיך בכלל לתאר את זה.

בתוך כל הטעימות הללו, היו 2 פירות שדחיתי את הטעימה שלהם בכמה ימים: פאקאי ולוקומה.
פאקאי – כי יש לו וייב של חרוב, שם של קרקור תרנגולת מופתעת, ויותר זרעים מבשר פרי. 
כשכבר ניסיתי, זה השתלם לגמרי – אי אפשר להתבלבל בטעם: גלידת וניל! בפרי! 
את הטעימה של הלוקומה דחיתי, כי ראשית – היא נראית כמו מנגו שהתחפש לאבוקדו, ושנית, הצבע הצהוב הזה בפנים –  מה זה? ולמה זה נראה כל כך יבש?
ובכן, זו הייתה אחת ההפתעות הקולינריות שלי בטיול,  פרי מעניין שגם המרקם וגם הטעם שלו פשוט מדויקים ביחד: טעם דלעתי מתוק מאוד שיש אומרים שמזכיר מייפל, אבל בצורה נעימה ועדינה, וזה – במעטפת נימוחות לחה.
בתקופת האינקה הלוקומה הייתה סמל לפריון, וכיום הוא נחשב לפרי בריא מאוד שמלא בברזל, מסייע לבריאות הלב, מאזן את הסוכר בדם ועשיר בנוגדי חמצון.
הוא גם נחשב הטעם הכי פופולרי בגלידות בפרו ונפוץ בשימוש בקינוחים ושייקים.

מלבד כל אלו, אפשר למצוא בפרו עוד כמה פירות מעניינים: 
פיטאיה וקרמבולה – שאתם כבר מכירים, אם כי הטריות שלהם שם הופכת אותם לעשירים יותר ומעט שונים בטעם, 
מלון פפינו – מלון קטן בטעמים מתקתקים עדינים. נקרא גם פפינו דולסה (״מלפפון מתוק״). 
טומבו (Tumbo) – שהוא מעין פסיפלורה קטנטנה ומוארכת, חמוצה בצורה נעימה. משתמשים בו גם בשילוב עם פיסקו ושאר משקאות אלכוהולים והוא משדרג אותם לאין ערוך. 
טונה – פרי הקקטוס. כן, זו הסיבה שבארה"ב כשמתכוונים לדג, אומרים טונה-פיש. כי המילה טונה, בספרדית, מתיחסת לפרי הזה. הפירות בגודל של אגס, והטעם מזכיר מעין הכלאה של סברס ומלון. 
קאמו קאמו (Camu Camu) – פרי שמגיע מהאמזונס ונחשב לאחד הפירות הכי עשירים בויטמין סי, ובהחלט אחד מהחמוצים ביותר שאכלתי. יחסית נדיר בשווקים.

חודש וחצי אחרי השבועיים ההם בקוסקו, הגעתי ללימה, והשתתפתי בסדנת בישול. המדריך לקח אותנו לשוק, עצר ליד דוכן פירות וביקש מאיתנו להכניס לשקית שלו כל פרי שעוד לא טעמנו.
בשלב הזה, די כצפוי, נשארתי בצד. 
הנה הפלטה שעשינו עם מגוון הפירות מאותו הדוכן –