1. פראצ'י, ברזיל, תפסה אותי לא מוכן.
בהליכה הראשונה בסביבות החוף ראיתי בחורות שונות, בטווח גילאים רחב, במשקלים שונים ומבני גוף שונים – כולן עם ביקיני/חוטיני. גברים – שעירים, חלקים, גדולים, קטנים, בטן נשפכת, חטובים – כולם מסתובבים בעיר ללא חולצה.
אני מרגיש שאנחנו חיים בסביבה בה כמעט כולם אוכלים כאפות על דימוי הגוף שלהם. שמעתי את זה מכל כך הרבה אנשים, אפילו מבחורות חטובות שיכולות לדגמן בקלות ומגברים שהייתי מוכן להחליף את הגוף שלי שעוצב על ידי כורסאות משרד וכסאות במסעדות, עם השרירים שלהם.
וגם אני כזה, האמת.
ופתאום זה. איזו הקלה.
והרי זה ברור, את אף אחד לא באמת מעניין איך אתה נראה מרוב שכל אחד עסוק בעצמו, ועדיין דימוי הגוף הזה, שאנחנו מאמינים שיש בו נכון או לא נכון, נסדק ונשבר.
וברזיל. פתאום כולם נטולי חולצה וכולן עם בגד ים שחושף את הטוסיק.
צלוליטיס? טוסיק רופס? גדול, קטנטן, ענק, בינוני? הצחקתן את הברזילאיות. והקטע הנהדר יותר? תיירות שמגיעות לכאן מאמצות את זה. הכי באדי פוזיטיב.
העיקר שנוח ונעים.
איזה יופי.

2. בשכונת לאפה, איזור הבילויים של ריו דה ז'ניירו פגשנו ערבובייה, שצפינו בה אחר כך גם בקרנבל – עשירים ועניים ביחד. צעירים מהפאבלות משיקים כוסות בירה עם חוגגים אמידים ממעמד גבוה, הם רוקדים ביחד, ומדברים ביניהם כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אפס פאסון, אפס יוהרה.
זה נפלא ומתעתע במיוחד לאור העובדה שהפרשי המעמדות בברזיל הם קיצוניים ממש.
וזה בולט גם ברחבת הריקודים. ברגע שהשיר המתאים מגיע, כולן ללא יוצא מן הכלל, יטוורקו (מלשון twerking). בין אם את דוגמנית, רופאה, נשיאת בית המשפט העליון או מובטלת. בין אם את יודעת להקפיץ או רק מתאמנת. תנו להן "אניטה" וזה קורה, נטול שיפוט.
הקטע הזה היה לי לא ברור ולא סגור עד הסוף, עד ששלשום פגשתי מתנדבת ברזילאית בעיירת חוף באיזור ריו, שטיילה בעשרות מדינות בעולם, לשיחה קצרה.
אחרי כמה משפטים, היא סיכמה את זה בקצרה – "כשאנחנו מבלים, באמת לא אכפת לנו".
המשפט הזה העלה לי חיוך ענק. היה לי כבר קשה להקשיב למה שהיא ניסתה להגיד אחר כך. נראה לי שזה העולם בו אני רוצה לחיות – עולם בו מחפשים סיבות לעשות שמח, לא משנה עם מי, וללא פאסון.

3. כבר שנים אני רוצה להגיע לחוף נודיסטים. התנסות שבא לי לדעת איך היא מרגישה וכמה שכבות מבוכה אצטרך להשיל בה.
באורוגוואי מצאתי חוף מתאים ומוכר, אבל נתפסתי למזג אוויר סגרירי. וזה חזר על עצמו שוב גם לפני 3 שבועות, עד שכבר חשבתי שאם חוני השתמש במעגל סביבו להוריד גשם, אני פשוט צריך להגיד שאני הולך לחוף נודיסטים.
אתמול לעומת זאת, היה מזג אויר נהדר, והלכנו.
ועוד איך הלכנו.
אחרי חצי שעה במונית, הליכה בדרך סלולה במשך רבע שעה ואז דרך עפר שהפכה לשביל צר ששיחים מתפרצים אליו ומצליפים ברגליים, ואז כמה צעדים מתחת לעץ בננה ענק ולבסוף ירידה בסלעים, הגענו לחוף נודיסטים מבודד.
אתה יודע שאתה חושב וחושש באופן לא רציונלי כשבמהלך הדרך עולה בך התהייה – מה יקרה אם יהיה גל ממש גדול ואקבל הצלפה מהבילבל ישר לפנים…?
האמת? כבר התכוננתי למבוכה אדירה שצפיתי שתבוא כתוצאה מהעירום שלי ומהעובדה שחבר עירום לידי.
לבסוף, פשוט הורדתי בגדים, שמתי מקדם הגנה והסתובבתי בחוף כאילו כלום, נטול בושה או מבוכה עם המון הרגשה של שחרור וחופש מחבק.
והכי כיף? אנשים שהיו כמה מטרים לידינו ועדיין לבושים בפינה שלהם, החלו גם הם להרגיש בנוח והתפשטו.

מחכה כבר לפעם הבאה.