1. לפני שנתיים הייתי בהרצאה הנפלאה של לונלי פלג. מטייל שהוא הרבה מעבר למודל חיקוי בשבילי – לא בגלל כמות המדינות שלו כמו איך שהוא צועד בהן – עם אהבת האדם, הקלילות והצניעות.
בסוף ההרצאה, בזמן השאלות, הרמתי את היד, כי הייתי מוכרח לשאול שאלה שבערה בי.
זה היה אחרי חודש בדרום אמריקה עם אחי, ובכל פעם שפגשנו אנשים חדשים והתנתקנו מהם, טולטלתי קצת, במיוחד לאור העובדה שפגשנו כמה אנשים מדהימים ממש.
השאלה הייתה פשוטה: "איך אתה מתמודד עם זה שאתה מכיר אנשים, נקשר אליהם ומתנתק מהם במהירות?"
פלג, בקלילות שלו, נתן תשובה פשוטה שהלכה בערך ככה: פשוט משחררים, מתקדמים הלאה, ואם היה חיבור – אז אולי נתראה שוב.
התשובה הזאת מעט עצבנה אותי באותו רגע. חיפשתי דרך פרקטית להתמודד עם הרגשות והקשר שנוצר, וקיבלתי פשטות.

מכיוון שהחלטתי לצאת למסע הזה, הייתי חייב למצוא "פתרון", וזה מה שעשיתי בחודשים שאחרי – ניסיתי להבין איך עושים את זה, את השחרור הזה, עד שנתקלתי בפיסקה יפהפייה ומדויקת בספר על בודהיזם שניסחה את זה מדויק וסיכמה את זה במילים – "לא לאחוז".
כן, כן, על פניו זה פשוט אומר "לשחרר", בדיוק מה שפלג אמר, אבל איכשהו, משהו בניסוח שם נכנס לי ישר ללב.
וזה היה טוב ויפה לקרוא את זה, אבל המסע הזה הביא איתו בדיוק את מגרש המשחקים שהייתי צריך כדי לבדוק כמה הוא הוטמע. ותשמעו, זה היה לא קל בהתחלה.

2.א. ביום החמישי בבואנוס איירס שלחתי מגבת חדשה לגמרי לגמרי לכביסה, היא מעולם לא חזרה משם, וזה עצבן אותי ממש, אבל גרם לי להבין שאני נאחז ברכוש מדי. מאז נפרדתי מחולצה שאהבתי, מהאולר שבטעות שכחתי בתיק הגב לפני טיסה, מהמתאם שהתקצר, ואז יומיים אחרי גם מהמתאם גיבוי, משני זוגות הגרביים הכי נוחות שלי, חילקתי שרשראות וצמידים שקניתי והשיא – הסניקרס האדומות האהובות עליי, לגמרי מרצון.
ב. עם האוכל זה היה קל לגמרי – הסקרנות הובילה בכל מקום, מלבד ארוחת צהריים אחת עקב געגועים עזים לקובה סלק, פסחתי על כל מקום "ישראלי" והעדפתי להתנסות באוכל חדש ומפתיע.
ג. והמסלול? נו. עליו ויתרתי אחרי חודש. תכננתי לסיים את מרכז אמריקה עד סוף אוקטובר, אבל עכשיו אמצע ספטמבר ורק התחלתי לטייל בקולומביה, עדיין בדרום אמריקה. נותן לאנשים, לסביבה ולאווירה ולהמלצות של אחרים להשפיע עליו. וללב, לגמרי ללב להחליט מה יהיה הצעד הבא ומה נכון.
ד. ואנשים, ובכן… מסתבר שזה דווקא החלק הכי קל במסע. חופשי זה לגמרי לבד.

האנשים המתאימים מופיעים מאליהם שוב ושוב במסלול.
עם חלקם יש קשר כמעט יומיומי כתוצאה מחיבור, בווטסאפ, באינסטגרם או בפייסבוק, חלקם מפציעים במיטה ליד בהוסטל, חלקם 3 מושבים קדימה בנסיעה ארוכה באוטובוס וחלקם באמצע עליה על הר.
ועם האנשים המתאימים האחרים יש זכרונות ורגעים יפים ובדיחה פרטית, ולפעמים "אם אתה בברקשייר, קפוץ אלינו, יש מיטה פנויה".

ה. וחוסר האחיזה בתרבות שבאנו ממנה, גרם לי לראות את היופי שבתרבויות החדשות. בחוסר הדיוק של האוטובוסים ובחוסר הדיוק והתיאום של הרקדנים בכל מקום. בריקודים המקומיים שנראו בהתחלה "מוזרים" ועכשיו אני מנסה לחקות ברחוב. בשירים, שלפעמים יש בהם "יותר מדי" חליל או אקורדיון, אבל הם חלק מהפלייליסט שלי עוד מההתחלה.

3. ומה הדבר הכי כייפי בלא לאחוז?
אותנטיות.
כשאין צורך לאחוז – לא מנסים להרשים. אין בשביל מה, הרי ממילא מחר לא נתראה יותר.
ויש כנות מקסימה והמון אמת ופתיחות. אתה מביא לאנשים את עצמך כמו שאתה – גם עצוב, כואב או שבור לב. גם עם הומור מפגר, או שחור, או נונסנסי – ממילא שלושת סוגי ההומור האהובים עליי. ומתוך זה, נוצרים החיבורים הכי כנים ומתאימים.
ויש נדיבות – כי אין אחיזה בזמן, או באוכל שנותר בסיר (שבהמשך הטיול כבר מתרחש בכוונה כדי לחלוק), או בחפצים, או באהבה האצורה.
ויש קלילות – כי אין אחיזה בדבר שחובה לעשות או בלוח זמנים או ביעד הבא שחייבים לראות.
והכי? יציאה מעצמי, והמון הפתעות.

ועל זה כל המסע הזה מבחינתי.