1. אני קולט פתאום שזו השנה הרביעית שלי בביקורים באמריקה הלטינית. קובה, גלאפגוס וקולומביה, ועכשיו השאר.
אם הכל ילך כמתוכנן, שנה הבאה תהיה הפעם החמישית.
אני מנסה להבין מה אני אוהב פה, וקשה לסכום את זה באמת במילים.
זה הטבע, שפראי ומגוון לגמרי פה – ים טורקיז עם סולות שצוללות מטר ממך לתפוס דג, האנדים המושלגים, ועשרות מפלים מוקפי טבע ירוק מגוון, ותוכים בתוך עיר, וקוף על עץ מול ההוסטל, וגייזרים, ומדבר מלח, ועשרות הרים צבעוניים, ודיונות עצומות מוקפות לגונות, והרי געש, וצבי ים שמופיעים לפתע ליד המזח, ומה לא.
זה האוכל, שכמו אוכל של עולם שלישי – משוגע, טרי, עונתי, מקומי פשוט ובעיקר מזין. בחזרה למקורות. לא ירקות קפואים ואוכל מעובד. והפירות כאן, שבאמת, קשה לתאר את הכמות והטעם והגיוון. החל מנרנחייה, וכלה בקאז'ה וצ'ירימויה, וטומטה דה ארבול, וקאמו-קאמו, והאהוב עליי – אומבו, ועוד עשרות.
זה לא נגמר, וכל כניסה לשווקים מרגישה לי כמו ילד בחנות ממתקים שמחכה להפתעה שלו, והיא שם.
וזו גם השפה המתנגנת והמאתגרת, ואלו האנשים, עם החום והחיבוק וגם המבנים הקולוניאליים וגם אלו שלא, ושיטת הספירה לפי בלוקים במקום מטרים, והפשטות היפה הזאת שגורמת להבין כמה מעט צריך בשביל אושר אמיתי.
וזה השילוב של כל אלו – סאונה אקוודורית, עם עלי אקליפטוס ומים קפואים שנשפכים על הגוף במרווחים של 10 דקות, והמדריך שמזמין אותי לסדנת פארקור, והשף שמלמד אותי להכין סנגריה בסגנון מלאגה – שלב אחרי שלב בסבלנות, השוטר שמלווה אותי להוסטל באיזור מסוכן ב 3 בבוקר, ונהג המונית שמנצל נסיעה של חצי שעה ללמד אותי הכל על העיר.
וכל אלו רק בשבועיים האחרונים.
2. ואני חש צורך לכתוב קצת על צילום בעקבות כמה שיחות השבוע. בתחילת הטיול גיבשתי כמה החלטות לגבי צילום: להיות כמה שפחות בתמונות, לא לערוך אותן, ולא לפרסם את התמונות הכי טובות שלי.
מה הבעיה איתי, הא?
ובכן, החלטתי לא להצטלם הרבה, מכיוון שבסופו של יום כשאני חוזר לתמונות, התמונות שמעלות לי הכי הרבה רגשות הן התמונות שאני צילמתי.
אני זוכר איפה הייתי, היכן עמדתי, אילו תחושות היו לי, עם מי הייתי, ולמה החלטתי לצלם.
את כל אלו אין לי בתמונות שאני מופיע בהן.
אני גם לא עורך, כי בעמוק שמאחורי המוח אני יודע שמה שאני עורך זו לא האמת, הירוק בטבע היה מעט דהוי יותר, כי זו העונה היבשה, הצבעים באמת היו קצת כהים כי האורגת ישבה בצל, והאור בהק בגלל השמש המשוונית הזאת.
אני יכול לפרסם תמונות שיביאו עוד לייקים וכמה "וואו", אבל זו לא האמת, וכשזו לא האמת, הזכרון שהוא ממילא מניפולטיבי ישקר יותר.
התמונות הכי טובות הן הסרט עם העלילה המלאה והוא שייך לחיים שלי. טריילרים – שיהיו בשפע, למי שסקרן וחפץ לטייל.
אני יודע שהדעות הללו לא פופולריות בתרבות המדיה החברתית, ובאמת אין לי כאן ביקורת על דרך של אחרים – אני יודע להעריך צלמים ועורכים מעולים, יש לי כאן את הדרך הקטנה שלי, צלם חובב לאללה שהתמונות משרתות אותו קצת אחרת.
3. הרגלים משתנים כאן וגבולות נחצים – אני מעדיף את האמריקנו שלי עם קינמון, וכבר יודע לתקן 4 סוגים של ניאגרות שונות. אחרי "כיף" היד אוטומטית מתקמצת לאגרוף, ובכל שוק הידיים נכנסות לכיסים מיד. לא אכפת לי שיראו אותי בוכה בחדר מדרגות אחרי שיחה עם מקומית חסרת אונים, כשברקע שלט 'ל מרפאת שיניים שצועק "תרשו לעצמכם לחייך".
יש קפה בתיק, ותמיד עוגיות ספייר – כי לעולם אי אפשר לדעת מתי הנסיעה תתארך בגלל עיקוף כתוצאה ממפולת סלעים או הפגנה, ולפחות ליטר מים, ותפוח אחד.
לשתות מים מהברז נראה לי כבר כמו קסם.
לא זוכר מה הטעם של ויסקי, אבל די שולט בטעם של כל הבירות המקומיות.
לשלם יותר מ 3 דולר על ארוחה מרגיש לי מוזר פתאום ואם היא עולה יותר מ 6, המוח כבר מצפה למנת מישלן.
אני יודע בוודאות מי האנשים שאני לא רוצה להתקרב אליהם במרחב ויודע שאני טועה לגביהם, כמובן, ואז מתקרב אליהם.
לאכול מעיים על האש נראה לי טבעי, ותפוחי אדמה מרוסקים על הפלאנצ'ה מרגיש לי כמו פינוק.
אני עם תיק הגב הקטן עליי בכל נסיעה, גם כשלא נוח, והוא תמיד עם מנעול. יש לי גיבוי של כסף בחגורת המכנס, ובגב הפלאפון, וב 3 מקומות שונים בתיק. לפעמים אני לא מבין איך נגמר לי הכסף כה מהר, ונזכר במחבוא ההוא 3 חודשים אחרי, מחפש אחרי חלפן כספים.
כבר לא מתרגש שהנעליים שלי מלוכלכות או מלאות חול.
כשיורד החושך אני נכנס למצב "דרוך" ואור יום משרה עליי בטחון מוזר. אני עם תיק יום יום שיש בו תמידית מעיל גשם או מגבת. אין לדעת מתי ירד גשם או מתי יתחשק לקפוץ לאגם.
אני עובר בין אנגלית לספרדית במהירות, ומקבל החלטות במהירות גבוהה יותר – בסופו של דבר, אם יש משהו שלמדתי זה שאי הודאות גדולה יותר וההפרשים בין החלטות כה קטנים.
4. ואני מכור להפרש הזה של 8 שעות (שהוא שונה לחלוטין מזה של 6). זה אמנם מוזר לכתוב "בוקר טוב" כש 11 בלילה כאן, אבל איזה כיף זה לקום בבוקר, כשבארץ כבר 4 בצהריים, להוריד את מצב הטיסה בפלאפון ולקלוט שבווטסאפ מחכים הודעות, בפייסבוק תגובות, ובמייל עוד הצעת עבודה לא רלוונטית שדורשת משרה מלאה בישיבה בבית הלקוח.
עשרה חודשים. אני. מי היה מאמין שאכתוב משפט כזה.
ההוא שאמרו לו לפני שנתיים לצאת לטייל כמה חודשים והוא אמר "אין מצב!". איזה אפס…
תודה לעולם על זה. לחלוטין ההחלטה הכי טובה בחיי.
פאק, עשרה חודשים.
ובתמונה: הרבה אהבות. ים, סירות, הדגל של פרו, כיכר בצורת הדגל של אנגליה, גרפיטי של ציפור ומעליה הכיתוב "לחשוב ולפעול" מתחת "נשמה מטיילת" ומימין "לעוף/לטוס כל השנה".
