"זה בגלל שאין לך מטרה", אלכס מגרמניה זורק כבדרך אגב, ואני מרגיש איך אני מנסה להמשיך לדבר עם החבר ההולנדי שלו אבל לא מצליח, ומתבלבל והמוח שלי  מנסה להסדיר מחשבות.

עשר דקות לפני כן התיישבתי על הבר בהוסטל בהואקצ'ינה, נווה מדבר בדרום פרו.
כוס סנגריה (אחת משתיים) ביד, הפנים לטלוויזיה שמשדרת משחק כדורגל – ברזיל נגד פרגוואי, ואני ובחור אמריקאי עם אוזניות ענקיות שמכסות את האוזניים שלו (סטייל בייבי דרייבר) זורקים הערות על המשחק פעם בדקה. זה כמעט מצחיק אותי, דו שיח של אוזניים מכוסות עם אוזניים מוגברות. אולי ככה זה ממוצע.

קצת לפני שבייבי-דרייבר עזב, מתקרבים לפאב שני בחורים עם כובעים רחבים מרשימים שיקראו מעתה אלכס וההולנדי, ואני מחמיא להם על הכובעים.
נוצרת שיחה קצרה והם עוברים לצד השני של הבר עם שתי בחורות שהכירו קודם.
חצי שעה אחרי, שמעתי אותם מאחוריי, אבל המשכתי להיות מרוכז באסטרטגיית ההתקפה הלא יעילה של ברזיל, עד שהם פנו אליי. דיברנו על פרו, ועל הטיול שלהם, וכשהם שאלו אותי כמה זמן אני מטייל, עניתי שאני כבר 8 חודשים בדרכים. הם הקשו "איך זה לטייל 8 חודשים?", ואני כבר שכחתי מהמשחק וכל מה שיצא לי זה "מעייף", מלווה בסיפורים על החודשים האחרונים בדרום אמריקה.
ואז אלכס זרק "זה בגלל שאין לך מטרה". 

אני עוצר ומופתע מהשיפוטיות הזאת שמטייל זר שאני בקושי מכיר זורק עליי, עונה לו "מה?", והוא משיב: "למה יצאת לטייל?" ומוסיף כדי להרגיע: "זה קרה גם לי בטיול לאסיה, אני מכיר את זה".  אני עונה בחזרה: "יצאתי למסע כדי לצאת מאיזור הנוחות, לראות טבע מדהים שהיה חסר לי במשרד, להכיר אנשים מכל העולם, ללמוד תרבויות חדשות, לעשות דברים שמפחידים אותי…" והוא קוטע אותי בנחרצות – "ועשית את כל זה ועכשיו אתה באיזור נוחות חדש, ועכשיו מה?". ואני יושב שם מולו מבולבל ומחניק תסכול. 

אחד הנושאים הפחות מדוברים במהלך מסע או טיול ארוך הוא תחושת המיצוי ועייפות. 

כמה חודשים לתוך טיול, בהוסטל מספרים לכם על מפל קרוב שכדאי ללכת אליו ואתם חושבים "עוד מפל? כבר היינו באיגואסו".
חברים מנסים לשכנע אתכם לטרק על קרחון, אבל כבר ראיתם שלושה.
המילה "לגונה" כבר נשמעת כמו עוד מילת קישור, ללכת לעוד מסיבה אחרי מסיבת רחוב של מיליון איש בקרנבל? למי יש כח! ואת הר הצבעים הבא אתם מעדיפים לראות מהחלון של ההוסטל כשאתם על אסיד, צופים בהר רגיל לגמרי.

זה טבעי, זה לגיטימי וזה קורה לרוב המטיילים.
לפעמים לא רק במהלך מסע, אלא אפילו אחרי כמות טיולים גדולה בטווח קצר. חוויות חוזרות על עצמן, נופים נראים מעט זהים, השיגרה החדשה היא שגרת טבע פראי, אוכל מעולה ומסיבות כייפיות, ועם זה צריך להתמודד. איך? ישנן כמה דרכים שאני מכיר ועזרו לי בשנה האחרונה.

1. לעצור ולהאט. 

אלו כמעט שתי מילים גסות היום, בעידן של להספיק ולעשות כמה שיותר, לתכנן כל דקה והכי נורא – לא לפספס משהו. אבל האם אין פספוס אם הגעתם למקום שלא מעניין אתכם רק כי הוא "חובה" במקום להגיע למקום שמעניין אתכם ופותח לכם את הלב? האם זה לא פספוס ענק להגיע למקום רק כדי לסמן v במקום לחוות אותו עד סופו? 

אנחנו בעולם של טיסות זולות ושמים פתוחים – תמיד אפשר לחזור ליעד. 
יש נטייה לטיולים ארוכים להיות מתישים בגלל החוויות.
תחשבו על זה כמו שריר. היום-יום שלנו מאוד מנומנם, ופתאום מגיעים כמות גירויים שמהר מאוד מתישים אותנו. עיצרו מדי פעם ועכלו את הטיול והחוויות.
בערים גדולות זה קל, ויכול להיות מאוד זול, בגלל התחרות הגדולה בין ההוסטלים וריבוי המקומות. המלכודת? לערים גדולות יש המון מה להציע. ה מ ו ן.
דווקא שם צריך לתת ברקס ולא לרוץ לעוד חוויה, אטרקציה או יעד.
בערים קטנות קל יותר לעצור, ולא לעשות כלום. לחבק עץ, לצפות באופק, לצייר, לצפות ימים שלמים בנטפליקס, לקרוא ספר, לעשות מדיטציה מול נהר או חוף, להיקלע לשיחה עם מקומיים, להשתעמם מרצון או להתנדב בהוסטל. נוחו עד שתרגישו שהאוויר בריאות שוב מלא והיעד הבא קורץ לכם.

2. להתמקד ביחוד.

לכל מדינה, ולפעמים אפילו בכל איזור במדינה יש את "ההתמחות" – האטרקציות, האוכל, התרבות ווהסביבה היחודים להם. אם אתם מטיילים בדרום אמריקה, למשל –  אפשר לדלג על חוות הקפה בפרו, כי כנראה תפגשו את חוות הקפה הכי יפות בקולומביה. אם היקבים המיוחדים והמעניינים ביותר הם בארגנטינה, אפשר לדלג על היקבים בדרום בוליביה. אם אתם מתכוונים להיות בסלאר דה אויוני, מיותר ללכת למדבריות מלח אחרות לפני. קרנבל? סעו לברזיל (סמכו עליי, אלו של פרגוואי או אורוגוואי מרשימים פחות), ואתם רואים לאן אני הולך עם זה.

תנו לחויות להיות ראשוניות, ממצות ומרגשות, ולא הכרחיות לצורך סימון ה-v. 

3. לשים מטרה.

אלכס ידע על מה הוא מדבר. מטרה עוזרת לנו להיות עם מוטיבציה. היזכרו למה יצאתם לטיול – האם זו הייתה התרבות ששבתה אתכם? הארכיטקטורה, האוכל, ההיסטוריה, הסקרנות לגבי האנשים ואורחות חייהם?  אולי דווקא האתגר האישי, היציאה מאיזור הנוחות הפרטי או שרציתם לקבל השראה לפרויקט הבא? 

מכאן זה כבר נהיה ממש קל – אם אתם מרגישים שעשיתם מספיק, שהסקרנות גוועה, שיש הרגשת מיצוי – שנו מקום. טוסו לאיזור אחר, או למדינה שכנה. לפעמים במרחק של שעתיים נסיעה באוטובוס תגיעו לעולם  שונה לחלוטין. 

אם לעומת זאת אתם מרגישים שעוד לא מיציתם, שיש עוד מה לחקור – עוררו את היצירתיות שבכם. תחשבו על עוד דרכים לגלות מה שונה במקום בו אתם נמצאים. חפשו סדנאות מעניינות ב-AirBNB, תבררו באיזור על סיורים לא שגרתיים (צריכים השראה? הסדרה Dark Tourist בנטפליקס עלולה לעזור), ותשאלו את עובדי ההוסטל להיכן הם מגיעים בסופי שבוע.

יומיים אחרי השיחה עם אלכס וההולנדי, עברתי לעיירה דרומית בשם ארקיפה בפרו. צפיתי ברבע הגמר של הקופה אמריקה עם עובדת של ההוסטל ותיירת מספרד, ביום שאחרי ראיתי מומיה מתקופת האינקה שנמצאה על הר נידח, וצל קונדורים עבר בי בקניון קולקה הסמוך, כמה שעות לפני שצפינו בהר געש מתפרץ.
וההתלהבות חזרה.