וורה אומרת "נראה לי שעדיף שנלך דרך החוף",
וכולנו מסכימים.
זה לא שיש לנו ברירה או רעיון אחר.

11 בלילה ואנחנו – ג'יי הבריטי, וורה ותומס השוויצרים, הבחור היווני והחבר הגרמני שלו, ואני, בקאבו פולוניו, אורוגוואי, ויש חושך כמעט מוחלט בחוץ. ההוסטל שלנו, שיושב ממש על החוף ועוד כמה בתים נמצאים ברקע הרחוק עם אורות מעומעים, אנחנו אחרי כמה שעות של גשם שוטף, והשביל היחיד בעיירה התמלא מים ולא ניתן לעבור בו.
שעתיים לפני זה, הלכנו בטור, בגשם, מההוסטל – למסעדה מומלצת, זזים מהשביל, מקפצים מצד לצד, מתחמקים מהבוץ והשלוליות הענקיות ונראים כמו הביטלס במעבר החצייה באבי רוד גירסת היום ההיתולי
כשהגענו, הבחנו שחצי מהמסעדה הייתה מוצפת, הבעלים, שהוא גם המלצר וגם הברמן וגם השף, לא ציפה לאף אחד, ואירגן מהר את המסעדה. נרות האירו לנו את השולחן, שתילי מריחואנה הקיפו אותנו (שילוב של לגליזציה ושוטר אחד בלבד בעיירה), והבחור היווני שלא הפסיק לצחוק מכל דבר, התעקש שאנחנו לגמרי בסירה ותיכף יגיע כנר לעשות לנו מוזיקה. שנאמר: אסור לערבב סמים עם אלכוהול.

חושך. וורה החליטה, ואני מדליק את הפנס האימתני בפלאפון ומוביל את החבורה. בכל זאת, רק לפני שעה הבחור היווני מינה אותי לקפטן של הסירה, אחרי שכולנו מרדנו בקפטן המדומיין הקודם ורצחנו אותו. לא הצלחנו להבין למה.
אנחנו פוסעים בירידה תלולה, מחליקים קצת בבוץ, ומגיעים לחוף לפי שמיעה. מעולם לא חשבתי שרעש הגלים יהיה כה שימושי. עכשיו עוד אור נדלק מאחורה ואנחנו מתחילים ללכת על החוף. אני מזהה את הנקודה שאנחנו נמצאים בה לפי המרחק מההוסטל – יום לפני אנטונלה לקחה אותי לשם לעשות שיעור יוגה בשקיעה, ומחיש את צעדיי. אני שומע "איווו" מאחורה, ומרגיש מכה קטנה ברגל. מוריד את הפנס לגובה האדמה – בעטתי בצפרדע. הצפרדע, שכנראה הייתה בעצמה בדרך חזרה ממסעדה, התבלבלה עוד קצת בקפיצות תמוהות ואז מצאה את הנתיב שלה, הרחק מאיתנו. בדרך נראה את חברות שלה, חבל שגם הן לא התגבשו לקבוצה.

אנחנו ממשיכים ללכת, ועוצרים מדי פעם – ברקע סופת ברקים יפהפייה בין עננים, החושך המוחלט מאיר את הכוכבים, האור של המגדלור עובר מעלינו כל 10 שניות בערך, והסיטואציה לקוחה מסרט שהז'אנר היחיד שיתאים לו הוא אימה-רומנטי. או רומנטי-רומנטי עבורי.
אנחנו מגיעים להוסטל. אני מחליט להיכנס בשביל לקחת את המצלמה ולצאת לחוף.
משתקע כל כולי בסופת הברקים, וורה והיווני באו לבקר מדי פעם.

בדיעבד מסתבר שעמדתי שם – יחף, לבוש קצר, עם מצלמה על חצובה קטנה ושולחן שגררתי ממסעדה – כשעתיים כמעט.
ככה נראה גן עדן בלילה.