1. קניתי היום כרטיסי טיסה לפרו.
כמעט 3 חודשים בברזיל יגיעו לקיצם בשבוע הבא.
זמן ארוך שבו התרגלתי לכפכפי האצבע, למכנסיים הקצרים, לחום מלא לחות וגשמים מפתיעים.
אין באמת איך לסכם את ברזיל.
להוציא את רוסיה, ברזיל גדולה יותר מכל אירופה. קולטים?
יש בה 27 מדינות וטעמתי רק שש או שבע מהן.
ואיך אפשר לסכם בכלל שלושה חודשים במדינה שבה אתה הולך בחזרה להוסטל ב 4 בבוקר ומוצא את עצמך אחרי כמה דקות מנגן עם להקת סמבה באמצע הרחוב בכלי שהרגע למדת להכיר?
במקום שבו אתה מוצא את עצמך בלב פארק יפהפה עצום עליו חלמת כבר שנתיים, כשמאחוריך ג'ונגל ומלפניך עשרות דיונות במדבר לבן שנראה כאילו סותת על ידי אמן?
שתוי מקפירינייה אינספור פעמים?
סודק צלע על גלשן?
נפעם מהיופי של ריו דה ז'ניירו מכל תצפית?
נתקע באמצע עיר ב 2 בלילה ללא יכולת להזמין אובר?
מדבר עם גמלאי שהיה טייס אמריקאי במלחמת וייטנאם (ומלחמת המפרץ)?
עושה סדנת תיפוף ופרקאשן עם מורה מקומי (שלא הבין איך הגעתי אליו), ואתם מתופפים ורוקדים תוך כדי על כמה כלי נגינה שלא הספקתי לזכור את שמם (נו, מלבד תוף הקנדומבלה)?
מגיע לחוף נודיסטים, משתגע בקרנבל, עובר נסיעה זוועתית של 8 שעות שעיקרה התחמקות מבורות, פסי האטה ועיזים, ישן בפאבלה (ועוד זאת מהסרט "יחידת עילית"), קופץ מסלע לתוך נהר ואז שוב לסלע כי יום לפני הגשם הרס את הגשר, עולה על דיונה (פעמיים) כדי לצפות בשקיעה, נכנס עם טרקטורון למקווה מים שמגיע עד מעל הגלגלים, לוקח טיסה חזרה לעיר כדי לפגוש מקומית שנכנסה ללב, מאכיל קופים בטבע בספונטניות, מנסה מאכלים מוזרים ושונים ופירות כמו אסרולה, אומבו, קאז'ה, וכמובן פרי שנשמע כמו זמר יווני אוטומטי לאייפון בשם "סיריגואלה"?

2. היה לי הרבה מזל בברזיל עם אנשים.
בריו דה ז'ניירו הייתי חודש עם יקי, שלימד אותנו מאפס את התרבות הברזילאית שאותה הוא חי מעל לשנתיים.
החל מריקודים, מקומות, מה מותר להגיד ולמי ומה קורה מאחורי הקלעים. זה ידע שהיה לוקח לי חודשים ללמוד בלעדיו. ובכלל, איפה פוגשים אנשים שעוצרים הכל כדי לעזור לכם, שמביאים לכם אוכל עד ההוסטל כשאתם חולים ועושים עבורכם טלפונים כשאתם לא דוברים את השפה? זה יקי. זכיה.
יחד עם גיל, שהיה פרטנר מדהים עם אנרגיות מעולות לאחד החודשים הטובים בטיול הזה, הם נתנו לי שיעורים מאלפים לחיים, להתייחסות לסיטואציות, לשיפוטיות שלי, והקלילו מקומות שהיו כבדים אצלי. היה כל כך נוח לשתוק לידם ולספוג. אני רואה תוצאות של השיחות האלה על חיי כרגע, וזה מחרפן ומקסים אותי כשזה קורה.
בסלבדור הייתי עם חבורה מגוונת – מאוריסיו, ג'ואאו, עומר, מוסטפה ואליסטר (וגם 2 הצ'יליאניות), שהפכו את השהות שם לביתית, שטותניקית ושמחה.
בדרך הרגשות (פורטלזה עד סאו לואיס) הייתי עם נגה, שתמיד כיף לקבל אותה כפרטנרית לטיול, גם אם זה בהפרש של 5 חודשים מהפעם האחרונה, וגם כשזה מסתיים בנהיגת טרקטורון מופרעת. יש משהו משמח לדעת שאתה לא הכי משוגע מסביב, ויש מישהו שיכול לקחת דברים יותר רחוק (ולתת השראה לאן עוד אפשר), גם כשאתה מקבל מי שלולית לפה כתוצאה משבירת הגה אחת יותר מדי שלה, ובעיקר כשאתה מוצא את עצמך מתבל אותה בחומץ בחוף הים אחרי שמדוזה תינתה אהבים עם הרגל שלה.
והיו עוד המון שונים ומגוונים. כמו חבורת הקרנבל שכבר כתבתי עליה.

3. בברזיל הבנתי כמה אני לפעמים עיוור ואדיש בתוך שיגרת הטיול:
זה היה היום האחרון שלי בסלבדור.
מיהרתי לדואר לשלוח חבילה לארץ. בדרך עברתי ליד דוכן קוקוסים, הנחתי 2 ריאל על הדלפק כבדרך אגב וקיבלתי קוקוס קר כקרח עם קשית בפנים. ממשיך למהר לדואר.
חמישה או שישה צעדים אחרי, פתאום קלטתי מה קורה, ונעצרתי בבלימת חירום.
הים משמאלי, אני מחזיק קוקוס ביד ממנו אני שותה ו… לאן אני ממהר?
לעזאזל! אני הולך על גדת חוף הים עם קוקוס ביד!
אי אפשר להתחמק מהשיגרה הזאת, וזה לא משנה אם היא שיגרת טיול, חופש, או עבודה. אפשר רק לעצור המון ולהתבונן.

4. ברזיל גם חידדה לי את החושים. ברגע שנחתה לי ההבנה שאני במדינה עצומת ממדים, שמורכבת מהמון מדינות – קפץ לי הרצון למצוא הבדלים.
ו-אוהו! הכל משתנה ממקום למקום. מראה האנשים (אפריקאים עד מעורבבים עם נגיעות אירופה), האוכל, המבטא (שאני ממש נהנה לצחוק עליו), החום האנושי, המילים והסלנג, מראה הערים, הטבע, האקלים ועוד.

ברזיל היא קסם. עם החול הלבן והמים השקופים, האנשים האוהבים והכה שמחים, האסאי והמיצים הטריים, הערים היפהפיות והמגוונות, הכדורגל המוקפץ על רגליים בכל פינה, המסיבות, הפאנקי-קריוקה, הסרטנג'ו וה mpb, החיוכים, הקוקטיילים המצוינים, והפשטות הממכרת.

הייתי נשאר פה עוד המון, אבל נתתי חופש לארז הילד בן השש שישב משוכל רגליים על הרצפה בדירה הקטנה ההיא בדימונה, מוקסם מול הפרקים של "ערי הזהב הנסתרות" והקונדור, וחיכה מאז להגיע לערי האינקה ולשמוע עוד ועוד על התרבות.
הגיע הזמן שהוא יוביל קצת.