1. זה היה אמור להיות סיפור אופטימי נטו, אבל עכשיו הוא גם קצת מעצבן.
לפני שיצאתי מהארץ, שמתי עליי צמיד. הבטחתי לעצמי שאכתוב עליו חצי שנה מהיציאה לטיול – ב 8 למאי, והפוסט כבר היה מוכן אצלי בראש.

2. את השיר one more light של לינקין פארק, הכרתי באיחור קצר. שיר שהקדיש צ'סטר בנינגטון לכריס קורנל במופע מחווה.
הפזמון שלו פשוט אומר, בצורה הצעקנית המדויקת – שכשנכבה עוד כוכב בשמיים, בהם זרועים מיליוני כוכבים, יש מישהו שאכפת לו.
ואת השיר הזה שמעתי כמה שבועות אחרי מוות פתאומי של חברה אהובה, רוני זולדן ז"ל.
במופע המחווה (בתגובה הראשונה), צ'סטר בנינגטון חובש צמיד עם חרוזים שחורים, שאחד מהם מוכסף. One more light.

וזה הזכיר לי שוב את רוני, שבחייה וצוואתה תמיד אמרה "תשמחו, תחייכו, תצחקו, תיהנו מהחיים".
ככה בפשטות, מתחת לחגורה, בעולם הכה רציני הזה.
רוני נולדה באקוודור, ומיד כשידעתי שאטוס לדרום אמריקה, החלטתי לעשות משהו לזכרה, ביבשת בה היא נולדה.
עם הצמיד הכל התחבר לי, והדרך למצוא צמיד תואם לזה של צ'סטר הייתה קלה (ואני לא הולך לשחק פה מי לבש את זה טוב יותר…) .
הצמיד לא ירד ממני, גם כשהוא היה קפוא מהקור באושוואיה, וגם בקרנבל בריו שבו תכשיטים הם פרצה קוראת לגנב. ולפעמים כשהיה לי קצת עצוב בטיול, סובבתי את הצמיד עד שהחרוז הכסוף היה למעלה. תזכורת. והחיוך היה עולה מיד.

3. ואתמול, ה-8 במאי, קמתי נחוש לפרסם את הפוסט, והצמיד לא היה עליי. כל התיקים נשפכו לרצפה, כל הכיסים נפתחו, והמיטה על חמשת שמיכותיה (בחיי, קר פה בקוסקו, אימים), נוערה, התהפכה, עשתה פליק פלאק וצוקהרה, וכלום. הצמיד פשוט נעלם לי.

מזל שהספקתי לצלם אותו בדרך לכאן.