״איזה עוד מאכלים ברזילאיים אכלת כבר?״, הברזילאי שמתנדב בהוסטל בצפון ברזיל שואל. 
״פיג׳ואדה, אקרז׳ה, ואטאפה, מאניסובה, בריגד…״
״אתה אכלת מאניסובה?!״
״כן״, אני עונה, מורגל בפליאה הזו, אבל  משהו במבט שלו גורם לי לעצור ולהחזיר בשאלה: ״למה אתה שואל?״.
הוא מסתכל עליי בחצי חיוך ומזדעק: ״כי זה יכול להרוג אותך!״.
אני מחפש צל של צחוק על הפנים שלו, אבל הן לא נעות, אז אני מוציא מהכיס את הפלאפון ובודק, כמו שהתרגלתי לעשות בברזיל, אחרי שעובדות מפתיעות נזרקות עליי ללא הירף
(מי ידע שעדיף לאכול גרעיני אבטיח בשלמותם כי הם סופר מזינים?).
בזמן שאני קורא והמום, הוא מוסיף שאלה כדי לוודא שאני לא הולך למות לידו תיכף: ״אכלת את זה מזמן, כן?״

את המאניסובה אוכלים בדרך כלל בחג מקומי בשם סיריו דה נזארה, שנחגג ביום ראשון –  השני של אוקטובר, בבירת מדינת פארה בברזיל  – העיר בלם. אם השמות מצלצלים לכם מוכרים זה כי בלם היא בעצם המילה הפורטוגזית ל"בית לחם" והמילה "נזארה" – נו, כן, נצרת.
את המאניסובה אוכלים בדרך כלל בחג מקומי בשם סיריו דה נזארה, שנחגג ביום ראשון –  השני של אוקטובר, בבירת מדינת פארה בברזיל  – העיר בלם. אם השמות מצלצלים לכם מוכרים זה כי בלם היא בעצם המילה הפורטוגזית ל"בית לחם" והמילה "נזארה" – נו, כן, נצרת. 
זהו חג דתי מקומי שמוקדש למריה, וכולל תהלוכה, הדלקת 4000 נורות על כנסיה, והרבה אוכל מיוחד כמו ברווז ברוטב טוקופי (מיצוי של שורש היוקה בתוספת רכיבים מקומיים ותיבול), שרימפסים מיובשים ברוטב טוקופי, מנת בשר סרטנים וכמובן – מאניסובה. 
עוד מקומות בהם אפשר לאכול את המאניסובה – בחגים, בערי החוף המזרחיות של מדינת באהיה (באיזור המכונה רקונקאבו – Recôncavo), ואם כמוני,  לא תפסתם את הסיריו דה נזארה או חג אחר,  במסעדת Amazonia Soul בסאו פאולו.

כולנו מכירים את ההכנות לחגים אצלנו שמתחילות יום או יומיים לפני. עם המאניסובה, הפיג'ואדה מהאמזונס –  צריך שבוע. 
הסיבה – את השעועית של הפיג'ואדה מחליף מרכיב שזמין יותר באמזונס: עלים של צמח היוקה (שנקראים "מאניבה") המכילים כמויות יפות של ציאניד. שבוע בישול רצוף גורם להם להתנדף. יש כאלה שאומרים שצריך רק ארבעה ימים. הם בהחלט מוזמנים לבדוק את זה בעצמם.
מלבד העלים היא מכילה כמה צורות של בשר בקר ובשר חזיר: מיובש, מעושן, בייקון, נקניקיות, ובהתאם ל nose to tail הנהוג בתבשילים ברזילאים (שלמעשה הוא לא אידיאל, אלא יותר הכרח עוני של שימוש בשאריות) לא אופתע אם גם חדק פרה ומחושי חזיר. 

את הטעם של המאניסובה קשה לתאר. שום דבר שאנו מורגלים אליו, ושום דבר שקרוב למאכלי ברזילאים אחרים – אדמתי מאוד, מריר בצורה מעט נוקשה ועם זאת, עשיר ומעניין.
המרירות לא דוחה את הביס הבא וריבוי סוגי הבשר הופך כל ביס לשונה במקצת מהקודם לו – בטעם ובמרקמים: מנימוחות בנקניקיות ועד ביס שדורש לעיסה מאומצת מעט יותר בבשר המיובש. 
את התבשיל מגישים בדרך כלל לצד אורז.