זה היה אחד הימים הראשונים בסלבדור דה באהיה, ברזיל. 
הסתובבתי בפלוריניו, האיזור התיירותי שם. מוזיאונים, מבנים היסטוריים, נוף לים, מעלית בגובה 70 מטרים באמצע רחוב, ארכיטקטורה קולוניאלית, כנסיות, רחובות שוקקים ואפילו הבית של ז'ורז' אמאדו. 
הייתי רעב, התיישבתי במסעדה שיש לה מספיק ביקורות טובות בגוגל, והזמנתי מוקקה. 
רגע לפני שהמוקקה הגיעה, קצב תופים מטורף הקפיץ את הרחוב. חשבתי לעצמי שזו הגשה ממש מדליקה למנה, אבל מעט מוגזמת, רק כדי לגלות שבהמשך הרחוב בית ספר לסמבה הוציא את התלמידים שלו החוצה כדי להעביר את השיעור ברחוב. 
מצד אחד ניסיתי לאכול מהר, אתגר לא קטן עם תבשיל רותח, מצד שני, נהניתי כל כך מהתבשיל הזה שרציתי דווקא להאט.
למזלי, מופע התופים נמשך מספיק זמן. צפיתי בו נפעם לגמרי, הוא היה מרהיב ובקצב שאי אפשר להישאר אדיש אליו. ולך עכשיו תסביר למה מה שאתה זוכר מתבשיל דגים זה קצב תופים. 

אבל לפני הכל – קצת רקע. 

כדי להבין את הקולינריה הברזילאית, צריך להבין מעט את ההיסטוריה המקוצרת שלה:
הפורטוגזים כבשו את ברזיל במאה ה 16. לאט לאט הם החלו להשתלט על עוד חלקים, בתקווה למצוא משאבי טבע שיעשירו אותם, ומכשהבינו שזה לא יקרה הם החלו לגדל טבק, כותנה ובעיקר – סוכר. המון סוכר. כל כך המון סוכר שיש מצב שזה היה מספיק לאיזה עוגה אחת של קרין גורן.
בשביל לגדל ולעבד את כל הסוכר הזה (ואחר כך לייצא אותו לאירופה) – היה צריך עובדים. כלומר, עבדים. 
עכשיו, כשאתם קוראים את המילה עבדים, מיד ארצות הברית קופצת לכם לראש, אבל בירת העבדות העולמית היא ללא ספק – ברזיל. 
אם בארצות הברית היו 600,000 עבדים, בברזיל ייבאו 4,000,000. 
קולטים? 
כשמדברים על קפוארה, תרבות הפאבלות, פיג׳ואדה, קנדומבלה, סמבה ועוד – כולם מגיעים מהתרבות האפריקאית שהגיעה לברזיל בתקופת יבוא העבדים שנמשכה תקופה שלא תיאמן – כ 400 שנים.
העבדים הובאו ממערב אפריקה – בעיקר גאנה, גינאה, גינאה-ביסאו, ניגריה, אנגולה, טוגו, קונגו ורפובליקת בנין, וגם מוזמביק – דרך הנמל בסלבדור, מי שהייתה עיר הבירה הראשונה של ברזיל, שנמצאת במדינת באהיה, ומשם נשלחו לרחבי המדינה. ההשפעות האפריקאיות על באהיה מובהקות, ואם אתם בסלבדור – ממליץ לכם לבקר בערך בכל המוזיאונים ולטייל גם בחלקים הצפוניים והפחות פופולרים של העיר (על מי אני עובד? זה לא רק תרבותי, אחת הגלידות הטובות שטעמתי בעולם – ribeira נמצאת שם).
סלבדור זאת ללא ספק אחת הערים שהשאירו עליי הכי הרבה רושם בדרום אמריקה.

אז מה קורה כאן? אמרנו עיר נמל, אמרנו פורטוגזים ואמרנו אפריקאים והכל בדרום אמריקה.
בואו נתחיל לחבר את הפאזל: 
הנמל יושב על האוקיינוס האטלנטי, שמביא איתו היצע גדול של דגים ופירות ים.
הדגים ופירות הים מוכרים לאפריקאים שהובאו – הם הגיעו הרי בדיוק מהצד השני של אותו האוקיינוס,  והביאו איתם את טכניקות הבישול, את האורז, את קרם הקוקוס, ואת שמן הדנדה – שמן שמופק מפירות דקלים טרופיים (ולמעשה, באופן מפתיע, שליש מהשמן הצמחי הנצרך בעולם), ומהווה בעצם תיבול (כמו שמן השומשום).