1. בתיק שלי יש ג'ינס אחד, שבעה תחתונים ומספר זהה של זוגות גרביים (שלוש מהן בכלל מתאימות רק למזג אויר נטול מעלות). שמונה חולצות, אחת כפיג'מה. סוודר אחד. שני מכנסי מטיילים, שני מכנסיים קצרים, ובגד ים.
וכל זה גורם לי לחשוב על מגירת הלבנים בבית הקודם שלי. 30 גרביים, 30 תחתונים. מי לעזאזל צריך את כל זה?!

2. בברזיל אכלתי בבופה כמעט כל יום.
איזו מילה מפוצצת זאת, "בופה", אתם בטח מדמיינים בופה איטלקי או כזה של מלונות בארץ. איפה אלה ואיפה אלה –
ירקות מאודים, אורז ושעועית שחורה מבושלת, מספר ירקות מופרדים כל אחד במקומו – מלפפון, עגבניה, חסה, שניים או שלושה סלטים פשוטים נטולי תיבול שהם לרוב תערובות אקראיות של ירקות, פיג'ואדה (תבשיל שעועית שחורה ובשר) מרירה, חזה עוף שטוגן במידת עשייה: רישול, חתיכות עוף מטוגנות ברוטב שהוא מעין רוזה, בשר מהחלק הפופולרי בפרה: הימור, ולפעמים עוד הפתעות בדמות ממולאים חביבים מלאים ביותר מדי אורז, או לזניה לא הכי מזמינה.
אה כן, ומקרוני. מבושלים וזהו, ללא רוטב, ככה זרוקים, מקרוני.
לא מקרוני להביא להורים.
ואני חושב שבין בופה לבופה בברזיל הבנתי שאני לא צריך יותר.
רוצה? לפעמים.
רחוק מאוד מהנהנתנות שלי בארץ. שמח לגלות עוד מאכלים מסקרנות אבל לא צריך.

3. ואני ישן במיטות יחיד, בהוסטלים, לרוב בקומות. רחוקות מאוד מאותה מיטה זוגית ענקית ומפנקת והכריות המתאימות עצמן אישית לצורת הראש משילוב בדים של ווטאבר. כל זה מגיע עם עוד אנשים בחדרים, לפעמים בצפיפות. לרוב בלי וילונות, יקיצה בזריחה. בהתחשב בשבוע האחרון – לפעמים בחדרים עם ריח מטורף של בצל.
ואיכשהו אני באמת לא צריך יותר.
נוח לי, טעים לי, נעים לי ומאושר לי.
אני סוחב עליי פחות, מטפורית ומילולית, בתיק ובפנים. ברמות האחריות ועל הכתפיים ונהנה מהפשטות הזאת. הפשטות הזאת מביאה איתה קלילות.
מיעוט החפצים, חוסר ההתעסקות באוכל (גם כשמבשלים) והנקיון הפנימי הזה, משחררים את העיניים להביט בתשומת לב, את הלב להרגיש בווליום גבוה ואת המוח לעכל ולחבר דברים.

אני בעיקר מבין בטיול הזה, שהפשטות לא אומרת סגפנות, אלא הסתפקות במועט, אבל שהמועט הזה יהיה משובח ומצוין.
שהאוכל יהיה פשוט ובעיקר – ישביע, שהתחתון שקניתי (רק כי אחד אחר נקרע) ילטף לי ת'לחמניות בתחת, ושהאוטובוס שאני לוקח יהיה עם שירותים ועם מיזוג אויר. לשמור על קשר רציף עם פחות אנשים, אבל שכל אחד כזה יגרום לי לחיוך בשניה שאני רואה את השם שלו על הצג.
שיהיה קצת. אבל שהקצת הזה יהיה עד הסוף, בכל הכח, על-מלא.
והקצת הזה אפילו לא אומר "קצת תמיד תמיד לנצח נצחים ברזל ברזל בידי", הוא אומר "קצת ברוב המוחלט", כי אחרי הכל, עדיין באתי מחברה מערבית, שופעת ונהנית.
כי עדיין יש לי סקרנות למאכלים מפתיעים, לגלות מקומות, וכי עדיין אני רוצה לחוות במקסימום. גם אם לפעמים יוצא שאלו עולים המון.
אלו דברים שהם מאוד קלים כשמוקפים באווירת טיול והרפתקאות לישום, כמעט טבעיים, לפעמים מכורח הנסיבות, אבל כשאני חושב על מה יקרה אם חס ושלום אצטרך לחזור ולעבוד בישראל, או אם ארצה לקנן במדינה כלשהי – אני יודע כמה שונה זה יראה מעתה.

ואת הפשטות הזו קל ללמוד מהתושבים ודרך החיים בדרום אמריקה.
בארגנטינה השף של לה בריגדה, כוכב תוכנית נטפליקס – מומחה אמיתי לבשר ואדם מרגש, מקבל אורחים ומסדר את השולחנות בעצמו במקום לשמור פאסון או הילה של כוכב. וגם נותן לי צ'אפחה ידידותית כשהוא עובר לידי אחרי שהחלפנו כמה מילים. כמה צנוע, כמה פשוט.
בשבוע האחרון הייתי בלה פאס, בוליביה.
המקום הזה לא דומה לשום מקום שראיתי עד כה.

צפוף, עמוס, את האוויר ממלאים צפירות וצעקות רוכלים, דוכנים ממלאים את הרחובות בהם אפשר לקנות ה כ ל, החל מלימונים וכלה בתאורה לבית, לוח אם יד שנייה ומראה לטויוטה קורולה 91, הכבישים נטולי סדר, והמדרכות כל כך משובשות שהן מזמינות מי-ני-מום נקע.
ביום הראשון המוח צעק בכח על הגועל, המחנק, הרעש, הצפירות והעובדה שצריך לרוץ בין רכבים בתנועה כדי לעבור כביש פשוט. ביום השני היופי הפשוט בדמות אותם דוכנים ואותה צפיפות כבר החל להציץ והתחלתי לראות בבהירות את הצניעות של המקום. וכי מה ציפיתי ממדינה ענייה שיש בה מעל 2000 זנים של תפוחי אדמה*?
הכי פשטות.

 

*איזה מזל שאין להם ל"ג בעומר, כמה התלבטויות זה.