לפני יומיים ישבתי בלנסויס, ברזיל, אוכל ארוחת ערב ברחוב, בגפי, כשלפניי יושבת חבורה מוזרה.
בחור לבן, בגדים זרוקים, די רעשן, שיער בלונדיני שרובו מגולח מלבד כמה ראסטות אסופות, ומשהו שנראה כמו צלקת על הקרחת.
מולו ישבו זוג בגילאי ה 50, ולצידו – ילדה ועוד מישהי שנראית בגיל 18 או 20 או 23 או 30.
איך ברונה מסאו פאולו אמרה לי? "עם השחורים אי אפשר לדעת לגבי הגיל".
נטולת הגיל והלבן היו די קולניים וקופצניים. זזים מהר בכסאות, קפוצים, מדברים בקול.
עלו לי המון מילים לראש. החל מ "הומלסים היפים" וכלה ב "זרוקים", וגם "טיפשים", "מוזנחים" ו"נודניקים". משהו במראה ובהתנהגות שלהם פשוט הציק לי.

חצי שעה אחרי, כשהם סיימו לאכול, התחלנו לדבר.
מסתבר שהם זוג, נטול כסף, שהחליט לטייל בדרום אמריקה במשך 5 שנים עם אופניים בלבד ולהסתמך על טוב הלב של זרים בכל הקשור לאוכל וביגוד. האנשים סביב השולחן הם המשפחה של נטולת הגיל. הם בחודש הרביעי לטיול שלהם וכבר דיוושו את רוב ברזיל.
הצלקת על הקרחת של הבחור? אופניים ענקיים מקועקעים ברישול.
זה די מדהים!

כשהגעתי לארגנטינה, הבחנתי בהמון צעירים שמטיילים "לא נכון". לא אכפת להם מהתרבות, מהמאכלים המקומיים, מהמדינה, ההיסטוריה, הריקודים, מלדבר עם מטיילים ממדינות שאינן ישראל, או להבין בכלל, באמת, איפה הם נמצאים.
זה רק היה המשך של מה שעשיתי בארץ – ישבתי במרומי כסאי, עם פטיש ענק, ושיער לבן כזה שיורד לצדדים, ושופט.
שופט המון. שופט אפילו זרים בבמבט ראשון.
זאת התכונה שלי שאני הכי מתבאס עליה.
אז אחרי כל שיפוט והבחנה בו מגיעים עצבים על עצמי שאני שופט.
הדיסוננס הזה בין לאהוב אדם ולשפוט אותו תמיד השאיר אותי כל כך מבולבל, ואז גרם לי באינסטינקט לרצות לעזור לו לראות דרך אחרת. 

שפטתי אנשים שמתים לצאת לטיול אבל לא יוצאים בגלל פחדים (ושמעתי לא מעט כאלו כשהודעתי שאני טס), שפטתי כאלה שויתרו על החלומות האישיים שלהם בגלל הרצון של האישה לבית וילדים (גם כאלה היו לא מעט, לצערי) ושפטתי גם כאלה שמחזיקים בדעות הפוכות משלי ולא קוראים את העובדות בשטח.
די. לא עוד.

לקח לי המון זמן להבין שלא כולם מחפשים מה שאני מחפש, לא כולם פה מאותה סיבה.
שהדרך שלי, בכנות, לא טובה יותר משל כל אדם אחר.
היא פשוט אחרת. הסתעפות אחרת באותו עץ.
אפילו לא רק אחרת. סתם אחרת.
ובשביל להבין את האנשים סביבי, אני פשוט צריך לעשות אחד מ 2 דברים:
א. לשאול אותם, ואז להקשיב להם. נטו. פשוט להבין, לדעת שטוב להם, ולשחרר. וזה הולך להיות חתיכת אתגר!
ב. לנסות להבין בעצמי – לנחש שיש ישראלים מטיילים שפשוט מעניין אותם הכיף ולא התרבות, שהם אולי רוצים התמודדות קלה עם הסביבה החדשה והלא נוחה המקומית, שבאו להתפרק, שיש חברים שמפחדים להגשים את החלום ויש כאלה שהחלום שלהם הוא איזור הנוחות, ויש כאלה שהמחיר של להגשים לעצמם חלום הוא כבד להם מדי – כלכלית, רגשית, סביבתית מנטלית ועוד.

אני יודע שהשיפוטים ימשיכו לעלות, לצערי. שהמוח ימשיך להגיד את מה שהוא רגיל, שלא מוכר לו וחורג מהנורמה. הטריק הוא להגדיל בהדרגה גם את סימן השאלה שזנחתי.
ואז כמו מאריו, לקפוץ עליו עם הראש ולקוות שתצא משם פטריה שתעשה אותי גדול ותייצר מוזיקה שמחה ברקע.
לא, רגע, זו חרא מטאפורה.

קיצר, הבנתם.