מונטוידאו, אורוגוואי. לפני חודשיים.
סיור בעיר, אנחנו בערך 20 אנשים נשים וטף.
בלי טף.

כל זמן הסיור, העיניים שלי מצטלבות שוב ושוב עם עיניים של מישהי, ואנחנו מחייכים אחד לשניה. היא פה עם חבר שלה. ודי ברור לנו שאנחנו באותו תדר.
הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב במהלך השעתיים של הסיור. עוברים את הכנסייה, ממשיכים לפארק, מתיישבים מול בניין הממשל, ואני ממש רוצה לדבר איתה, אבל אין לי מושג מה להגיד. רץ על משפטים הגיוניים בראש להתחלת שיחה, מקשיב לשיחה שלה עם מישהו אחר בתקווה להיכנס בהקשר, וכלום.
לבסוף, כשברור שאנחנו לקראת סיום הסיור היא ניגשת ושואלת: "אז כמה זמן אתה מטייל?"
איזה משפט מפגר להתחיל איתו שיחה.

והרי הוא אחד המשפטים שעברו לי בראש לפני כן!
אבל נוצרת שיחה, והיא וחבר שלה עושים רושם של מטיילים מדליקים, שהגיעו לדרום אמריקה לחוויות מיוחדות, ואנחנו מדברים על הדרך שעברנו, מחליפים רעיונות להמשך והיא מספרת לי שיש קרנבל בפרגוואי שהם נוסעים אליו בסוף שבוע.
וככה למדתי שאין משפט ראשון נכון. למעשה, אני לא זוכר אף משפט ראשון שהתחיל שיחות עם מטיילים אחרים או בכלל אינטרקציות חברתיות בחיי.
אז למה בעצם נתתי לזה כל כך הרבה משקל?
ובכן, הרצון ליצור רושם ראשוני מעולה. הפחד להיכשל והדאגה שאם אתחיל עם משפט לא נכון – השיחה תיתקע ויהיה מביך.
זה כמובן ממש לא קרה.
זה חשוב אפילו יותר, כי ההתעסקות הזאת מתעצמת שבעתיים כשיש עניין רומנטי וחשש שמשפט ראשון יהרוס את האינטרקציה או יצור רושם מוטעה.

לפני שבוע ישבתי על ספה בהוסטל בעיירה קטנה בשם בוזיוס, כמה שעות מריו דה ז'ניירו. לידי ישבה מישהי חייכנית שכמה דקות קודם לכן קיבלה מיטה בחדר שלי.
הסתובבתי ושאלתי אותה "אז, כמה זמן את מטיילת?".
ולכו תאמינו שמישהי הגיעה כל הדרך מקנדה להוסטל נידח בעיירה קטנה בברזיל בשביל ללמוד מסאג' תאילנדי…